נסעתי היום באיילון, מעבר לזה שכל הדרך הרגשתי שאני צריכה לפנות שמאלה בלה גווארדיה, ימינה במסגר ולהמשיך ישר (כי כל כך התרגלתי לנסוע איתך בדיוק במסלול הזה), חשבתי גם על זה שבכל שנייה עלולה לקרות תאונה שבה אני אפצע קשה או אמות, לרגע קטן לא פחדתי מהמחשבה.
אני לא אובדנית, אני מזוכיסטית, בכל תא בגופי, אבל לעולם לא אחליט לא לחיות, כי הבחירה לא לחיות היא בחירה לא הוגנת, כי לפגוע בעצמי זה שלי בלבד, אבל למות זו פגיעה בסביבה שלי ולזה לא אתן לקרות.
אז נסעתי, בדרך חזור, ממש ליד הבית, ראיתי נער שנראה מעולף, עצרתי לידו ויצאתי לראות מה קורה לו. חברים שלו אמרו שהוא שתה יותר מדי, התחלתי להעיר אותו ותוך כדי הזמנתי לו אמבולנס, בכל זאת, האמצעים שלי לעזרה מוגבלים בסיטואציה הזו. ואז נזכרתי איך ביום שהלכת כאבתי כל כך ואז שמענו את התאונה הזו בחוץ, אז עצרתי הכל, את הבכי, את החרדה, רציתי לראות אם כולם בסדר ואז אמרת לי כמה מדהים זה שהייתה בי את הרגישות בתוך כל הכאב שלי לעצור ולראות שאחרים בסדר.
אז עכשיו רע לי וכואב לי אבל אני לא מפסיקה לחשוב מה איתך, איך אתה מרגיש, האם יש מי שיתמוך בך (אם אתה בכלל צריך תמיכה), האם אנשים יהיו שם בשבילך אם תבקש, כי אני יודעת שאני הייתי יכולה להיות שם בשבילך בהכל ולעולם לא היה נמאס לי.
בדרך שמעתי את הפלייליסט ש-spotify הכין לי כסיכום לשנת 2019 והציג לי את השירים שהכי אהבתי השנה, זה היה נחמד לשמוע עד שהגעתי לשיר הזה ופתאום הכאב שוב עטף אותי, זוכר איך ישבנו והבנו שהוא צולם בדיוק באותם המקומות שבהם ביקרנו? מה הסיכוי ששיר שהתנגן באופן רנדומלי יתאים לנו כל כך?
והיום כל מילה בו הייתה כואבת כמו סכין ונכונה יותר מאי פעם.
אתה הסיבה להכל.
