אני כותבת ומרגישה שאני מדברת אלייך, בכל פעם מדמיינת שאולי אתה קורא, אבל מבינה שמה זה משנה בעצם.
הרי אם אתה כאן וקורא, אז יש שתי אפשרויות - או שאני מכאיבה לך יותר משכואב (כואב לך כמו שכואב גם לי?) או שאתה קורא וחושב לעצמך כמה טוב שעזבת את הבחורה הפאתטית הזו שהפכה את החיים שלה לכל כך מלאים בך עד שהעזיבה שלך טילטלה אותה כל כך חזק כי אין לה שום דבר אחר.
יש עוד דברים בחיים שלי, אבל זה מרגיש כרגע ששום דבר לא יכול למלא את החלל שנוצר בלעדייך. לראות סדרות זה לא מהנה בלעדייך וגם לא עם חברות, הן לא יבינו למה אני מצטטת את כל הפתיח של "אבא משתדל" או למה אני מחייכת כל פעם שמישהו אומר את המילה "קטן", כי רק אתה יכול להבין, כי רק אתה ידעת להצחיק אותי עם בדיחות אסף אשתר שלך וגם כשניסיתי להסוות את החיוך כדי לא לעודד אותך בבדיחות האלו שלך, ראית שתמיד הוא הבליח שם.
אני מרגישה שבכל שיחה אתה עולה, גם אם אני לא רוצה, אבל מישהו מספר לי סיפור ואני רוצה לספר לו סיפור בחזרה אבל אתה תמיד חלק ממנו, אז אין לי ברירה אלא לומר את השם שלך עוד פעם ועוד פעם כשכל מה שאני רוצה זה להתקשר אלייך ולומר לך שאתה טיפש מטופש ושאני מחכה לך הערב בספסל הקבוע שתאסוף אותי.
אני מדמיינת איך החיים שלך נראים בלעדיי ומפחדת שהם טובים יותר משהיו איתי. ואהובי, לעולם לא אאחל שיהיה לך רע, אבל אני רוצה להיות חסרה לך, רוצה שתרגיש שהייתי חלק מהכל כמו שגם אתה היית.
אתה עדיין לא רואה סיבה לחזור? זה בסדר, אני עדיין מחכה.