פרידה אף פעם לא הרגישה ככה, "הרגישה" במלוא מובן המילה. כל תחושה היא מועצמת.
זה תהליך של אבל, תהליך של אשמה. לפעמים משפט בטלוויזיה מצחיק אותי ואני צוחקת ואז פתאום מרגישה אשמה נורא, כי איך זה שרע לי כל כך ואני צוחקת? ואני מפחדת שיחשבו שטוב לי, כי לא טוב לי בכלל, אני מנסה לעשות את ההצגה הזו בבית (כל כך מוזר פתאום להיות ועם ההורים כל כך הרבה) ולחייך כדי שהם יפסיקו לשאול אותי כל רגע מתי כבר אהיה בסדר, אני מנסה לאכול לפחות אחת ל-24 שעות, בדיוק כשהם רואים, כדי שלא יגידו לי שאני נראית נורא (תודה, גם אני רואה את עצמי במראה).
ואני רוצה לראות אותך, אני לא מבקשת שתחזור כי אני יודעת שאתה לא יכול עכשיו, אבל הלוואי ויכולתי לראות אותך, להעביר ליטוף על הפנים שלך, להרגיש את היד שלך על הברך שלי כשאתה נוהג, להתעורר לידך בבוקר כשאתה עדיין מחבק אותי מהלילה ולהרגיש את הנשיקה הקטנה הזו שאתה נותן לי באזור העורף, לראות אותך מרוכז נורא בסדרה ושוכח לאכול תוך כדי ולקחת ולהכין לך ביס טעים, לומר לך שאני רוצה לצאת לסיגריה ולדעת שאין לך שום כוח או רצון לצאת איתי שוב למרפסת אבל אתה בכל זאת תצא, להציק לך ולגעת בלי סוף, פשוט לנצל כל דבר שנתת לי - רק עוד פעם אחת.
כל מה שעבר לי בראש ביום שהלכת זה שזה לא הוגן שלא יכלתי לצפות את זה בשום צורה, כי אולי אז הייתי מחבקת אותך חזק יותר, מנשקת אותך עוד, מכינה לך עוד ארוחת אחת...נותנת לעצמי להרגיש עוד קצת שלך בידיעה שתלך.
אהובי, אני מקווה שאתה מתגעגע כמו שאני מתגעגעת, אני מקווה שהחלל שלי עצום, זה נשמע כאילו אני לא רוצה בטובתך, אבל ההפך הוא הנכון, כי אם אתה מתגעגע, אם החלל עצום וריק, אתה תדע למצוא את הדרך חזרה.