כמעט לפני שנה, אמרתי לך שאני אוהבת אותך בפעם הראשונה, אמרתי לך את זה כי אזרתי אומץ.
אהבתי אותך מהרגע הראשון, לא התאהבות קלילה, לא פרפרים בבטן כי התחלות זה מרגש- אני אהבתי את כל מה שאתה כבר מהיום ההוא שהגעת אליי וחיבקתי אותך חזק אך עוד פחדתי לנשק (תמיד שיעשע אותי שלשכב איתך, לתת לך את עצמי פיזית היה קל יותר מלנשק אותך), אהבתי אותך כשהרגשתי שאתה רוצה לכבוש את העולם איתי, כמו שאני רציתי.
אהבתי אותך כשהעברת עליי חבל בפעם הראשונה, כשעוד לא הבנתי מה זה הדבר הזה, למה שאני אהנה ממנו כי הרי הבדסמ שלי תמיד היה נראה אחרת.
אהבתי אותך כשקראת לי "יקירתי", אהבתי אותך כשבתוך סשן קראת לי "דארלינג", כשאמרתי לך שאתה פסיכופת וחייכת את החיוך הקטן שאומר כל כך הרבה שלך.
אהבתי אותך כשהבנתי שאנחנו תמיד נסתדר במסעדות, שתי מנות ששנינו רוצים, אוכלים הכל ביחד, חולקים הכל.
אהבתי אותך כשאספת אותי עם הרכב ויצאת בשביל לפתוח את הדלת, אהבתי אותך אפילו יותר כשהבנתי שזה פשוט משהו שאתה עושה ולא נועד להרשים אותי בהתחלה.
אהבתי אותך בכל רגע נתון, כשהיינו רחוקים במרחק של אלפי קילומטרים וגם כשהיינו כל כך קרובים, כשהתווכחנו (כי אף פעם לא רבנו).
גם כשפגעת בי, אהבתי אותך למרות שכל מה שרציתי זה להפסיק.
וכל רגע שבו אהבתי אותך היה שווה הכל, לא הייתי מוותרת על אף שנייה.
אולי רק על אותן שניות שבהן הלכת.
