לפני 4 שנים. 22 בדצמבר 2019 בשעה 20:24
אז הכל צף, איך דמיינתי שאת הנרות בחנוכה השנה אדליק איתך, עם המשפחה שלך, כל כך שמחתי שסופסוף אוכל להביא להם משהו ותיכננתי לקנות סופגניות, לבוא אליהם, לומר להם "תודה על כל מה שאתם תמיד עושים, מקווה שזה יהיה לכם טעים", דמיינתי את אמא שלך מחייכת אליי את החיוך שלה ואומרת לי "אנחנו שמחים שאת פה" ואבא שלך שבטח יכריח אותי לאכול סופגנייה במקום לאכול בעצמו.
אבל אני פה, בלעדייך, בלי המשפחה שלך, בלי סופגניות וגם בלי נרות, אני לא רוצה להדליק אותם בלעדייך.
זה לא נהיה קל יותר, רגעי המשבר נהיים רגשיים יותר ויותר, הם רגעי זיכרון, רגעי חלום, רגעי אושר שהלכו ממני.
חג שמח יקירי.
