כשהייתי צעירה יותר היה לי חבר, לא בן זוג, חבר. כי בגיל ההוא הלקסיקון שלי הכיל את המילה חבר ויותר מכך הרגיש "זקן".
הייתי עם חבר שלי כמה שנים, היינו ישנים ביחד, נוסעים ביחד לחופשות, הולכים למסעדות, מדברים על כסף, על חלוקה, על החיים שצפויים לנו וזרקנו כמה פעמים את המילה חתונה ועתיד.
היה לי איזה דמיון בראש שאולי יום אחד נתחתן, נביא ילדים, נחיה יחד לנצח, אני רופאה והוא מהנדס, נתראה לעיתים כי אעבוד כל הזמן, הילדים שלנו ידברו רוסית כי גם ככה שנינו דוברי השפה.
אבל העניין הוא שאז ידעתי שזה הרבה דמיונות, הרבה מחשבות על מה יהיה וידיעה שכנראה לא יהיה.
איתך לא היה לי ספק, כשדיברנו על עתיד הוא היה אמיתי, במרחק נגיעה משם. כשדיברנו על לשפץ את הדירה, על איפה נרצה לחיות בעתיד וסיכמנו שלעולם לא נעזוב את העיר כי אנחנו צריכים את שתי האמהות שלנו לעזרה בתור סבתות, שאיזה כיף שלעולם לא נתסכל את המשפחות שלנו כי ימי שישי נהיה אצל ההורים שלך וימי שבת נהיה אצל שלי, נחלק רק את ראש השנה ואת פסח, אבל גם זה בקלות, דיברנו על השיר שיתנגן בחתונה שלנו, על איך נעשה חתונה במקום שאני רוצה אם בטח יהיו לנו כל כך הרבה מוזמנים (מהצד שלך, כמובן).
והעניין הוא שזו לא הייתה פנטזיה, לא דמיינו את זה, זו הייתה תוכנית (ואני אוהבת תוכניות) שעתידה להגיע. חשבתי על העתיד איתך והוא היה יותר משיכלתי לבקש, דמיינתי כמה מאושרים נהיה ביחד (ואנחנו נהיה, אנחנו גורל).
כשנפגשנו, שאלתי אותך אם אתה יכול לדמיין עתיד בלעדיי ושתקת, חשבת ואמרת לי שהתשובה היותר טובה שלך תהיה שאתה מקווה שהעתיד שלך יהיה איתי.
אתה ההווה שלי, אני חושבת שאתה גם העתיד שלי, אני מאוד מקווה, אבל אני לא צריכה הבטחות, אני לא צריכה מחוות גרנדיוזיות.
אני רק צריכה אותך, בהווה.
