הבור הגדול הזה שנפער בי מאז שהלכת הוא כמו בור בכביש, לאט לאט מתמלא בעוד גשם, מרגיש כמעט מלא, עוד קצת והוא יהיה סגור, אבל זה רק מים, ברגע שמכונית עוברת ליד, הרעידה הזו גורמת לכל המים לשפך מהבור ושוב נשאר ריק.
אתה ממלא אותי בכוחות במחשבות שלי, בדברים שאמרת, בתקווה שעודנה נותרה בי, אבל המציאות חזקה מאיתנו, במציאות שום דבר לא יצליח למלא את הבור כל עוד אתה לא פה.
השיחות שאני מנהלת, האנשים שאני פוגשת, שום דבר ממה שהם נותנים לא מרגש אותי, לא ממלא אותי, לא גורם לי להרגיש שלמה שוב, להרגיש אני.
הייתי עצמי איתך יותר משהייתי אי פעם, כלום לא הפחיד אותי, כלום לא פגע בי, היית השריון שלי, גם בלי לנסות, מבלי להתאמץ בכלל.
אני משווה הכל אלייך ומה שנורא זה שהיית הכל, היית כל מה שידעתי והיית גם כל מה שרק קיוויתי לו. אני יושבת משועממת בשיחות עם אחרים כי אף אחד לא מגרה לי את המוח כמוך, לא מעביר בי צמרמורת כמו המגע שלך, יודע מה, אף אחד לא גורם לי להיות רטובה בין הרגליים כשאיתך פשוט הרגשתי שלעולם לא אתייבש.
אני תוהה אם אתה מרגיש ככה, כן, אתה לא רוצה זוגיות, אבל המוח שלך חזק ממך (הוא תמיד היה, לטובה ולרעה) ואולי הוא מדי פעם מאותת לך "תתעורר, זה חסר, יש לך ריק, יש פה ואקום" או שאתה מרגיש שלם ומלא.
אני רוצה שתחזור, אני רוצה שאף פעם לא תלך, אבל אני רוצה שתחזור בטוח, שתחזור אחת ולתמיד, שנבנה אותנו כמו שרצינו, שנהיה בטוחים, חזקים, עוצמתיים.
אז אם תרצה, תחזור, אני פה, אבל בבקשה, תהיה בטוח.
