אם הייתי כועסת עלייך, אולי היה לי קל יותר.
אם הייתי יכולה להאשים אותך, הייתי מצליחה לא לבכות יותר.
אם הייתי יכולה לבוא ולומר שאני מבינה אותך, שאני מקבלת - אז לא הייתי מי שאני.
אני מנסה לכעוס עלייך קצת, על זה שאתה מוכן לוותר עליי (האישה המדהימה שאתה טוען שאני) בשביל כל אותן חד פעמיות, בשביל ללכת לישון ולקום בבוקר עם נשים אחרות כשאף אחת מהן לא תתעורר לידך כמו שאני התעוררתי, כשנישקת כל מילימטר בגוף שלי וחיבקת אותי חזק בזמן שאתה אומר לי בקול הישן שלך "יפה שלי, אני אוהב אותך".
ובא לי לכעוס עלייך על זה שאתה משקר לי כשאתה אומר לי שאתה הולך לאירוע החנוני הזה שלך אבל אז אני רואה תמונה. אהוב, זה הכל מלבד חנוני.
אתה לא חייב לי כלום הרי, אז למה לא לומר לי את האמת? שוב חשבת עליי? על זה שאני אפגע? כי אני ניסיתי במשך כל כך הרבה זמן להסביר לך שהכי כואב זה לגלות שאתה משקר, לא לשמוע את האמת מלכתחילה.
אני מנסה גם לכעוס עליך על זה שאתה לא מוכן לתת לי הזדמנות, אני חושבת שאולי זה הדבר היחיד שעליו אני קצת מצליחה לכעוס, אני קצת כועסת כי מגיעה לי ההזדמנות הזו, כי עשיתי בשבילך הכל, כי נתתי כל מה שיכלתי לתת לך אי פעם, הייתי מושלמת עבורך.
הלוואי ויכולתי לכעוס עלייך יקירי, הלוואי ויכולתי לומר את זה, אולי אז היה לי קל יותר לשאת את עומק הכאב.