מזוכיסטית תמיד נשארת מזוכיסטית, השאלה היא מי יספק את היצר.
אני מסתכלת על הצלקות שעל הירך, ההן, מהפעם האחרונה שבה...
נזכרת שהענשת אותי, נזכרת שהבטחתי לך שלא אעשה זאת שוב, אבל אתה כבר לא פה, אז אולי ההבטחה כבר לא רלוונטית.
אני זקוקה לכאב כי אין לי עוד דמעות לבכות, רק כאב יעזור לי, רק הוא יגרום לכל הכאב הזה לצאת החוצה.
אבל אני לא בחורה של סשן מזדמן, אני בחורה של עומק, ואם אין עומק אז...
אני מסתכלת על הגוף הזה, על הצלקות שפעם הותרתי עליו ולא רוצה להזיק לו שוב, אבל הכל כואב, כל כך כואב. נכון, אני לא בוכה מבוקר עד לילה, אפילו העברתי אותך לארכיון שלי, כבר לא יכלתי להמשיך להכנס ולקרוא את השיחות שלנו, את כל מילות האהבה.
אתה יודע שהכאב אצלי מגיע ממקום עמוק, שכל העולם הדפוק הזה הציל אותי מלהמשיך לפגוע בעצמי, המזוכיזם שלי הפך למשהו שאני יכולה להעניק לך במקום להשתמש בו בעצמי.
ככל שעובר הזמן, אני תוהה יותר ויותר האם היית שם באמת, האם בכל פעם שבה ראינו עתיד באמת ראית אותו, האם ראית אותי לצידך או שפשוט השתשעשעת, שיחקת משחק.
מה זה משנה בעצם, הכאב כאן ומזוכיסטית תמיד נשארת מזוכיסטית.
