יושבת במרפסת בבית של אחי, קפה, סיגריה.
אני מניחה רגליים על הכיסא שממול ורואה אותך בזיכרון, איך במשך חודש בילית את כל הימים שלך איתי, בדירה הזו, איך הגעת בשתיים לפנות בוקר גם כשאמרתי לך שזה בסדר אם תיסע הביתה וכל זה רק כי רצית לישון איתי.
אהובי, האם הייתי עיוורת? לא ראיתי אותך כפי שהייתי אמורה? כי זה לא מסתדר לי, קראתי אותך כמו ספר פתוח, הרגשתי כל נגיעה שלך והבנתי מה היא אומרת, ידעתי מתי אתה מהורהר, מתי אתה מעורער, מתי אתה במצב רוח שטות ביחד איתי ומתי לא טוב לך.
אבל לא ראיתי לרגע שאתה דועך, נכבה בתוך כלוב הזהב הזה שבניתי לך מבלי לרצות בכלל שזה יהיה כלוב, הרי רציתי לאפשר לך הכל אבל בחרת שלא לדבר.
לא לדבר נשמע מופרך כמעט ביחס לקשר שלנו, הקשר הכנה עם התקשורת הכי פתוחה שאי פעם חווינו.
אמרתי לחברה אתמול שאני ואתה מעולם לא רבנו (מלבד אותו פיצוץ אז כשהיית אצלי שם) והיא צחקה ואמרה שזה לא ייתכן, מצאתי את עצמי מסבירה לה את התקשורת בינינו, איך פשוט היינו אומרים מה מפריע, פותרים וממשיכים הלאה, אף פעם לא הסתכלנו לאחור.
יקר שלי, אני יודעת שאתה צריך למצות את הזמן הזה שלך, להיות רווק, להשתולל, לטעום מכל עולם ועולם, אבל האם זה בשביל לחזור אליי בסוף?
אני מפחדת שאני מאבדת כוחות.
אני לא מצליחה להתגבר עלייך, לא מצליחה להתקדם ויתר מכך, אני לא רוצה להתקדם לשום מקום בלעדייך, בלי שתהיה חלק ממני כמו שהיית בכל יום ויום.
אתה דביל, אבל אתה הרי יודע את זה, כי אני פרס, את זה אני יודעת.
אבל הפרס הזה הוא שלך, הוא שמור אך ורק לך כי לאף אחד אחר לא מגיע. (ויודע מה, אם תחזור, גם אתה תצטרך להלחם)
רק תגיד לי, אתה גם מתגעגע?
