כל כך הרבה דברים קורים, משתנים, אנשים הולכים, אנשים חוזרים.
אני עומדת במקום.
הלוואי ויכולתי לשתף אותך, לספר לך שלא טוב בבית, שכל יום שאני שם עובר כמו מלחמה, שהם כל הזמן אומרים שאני תוקפנית, אגרסיבית, שהם שואלים אם גם איתך הייתי כזו (ואני עונה, שבחיים לא הרגשתי צורך אפילו להרים את הקול איתך).
הלוואי ויכולתי לשתף אותך בלמידה לבחינה, שהולכת בסדר אבל אני חסרת בטחון, שאני מפחדת בכל יום שלא אעבור ולא יודעת מה אעשה עם העתיד שלי, כי לא מספיק שאתה הלכת ממנו, גם הקריירה שלי עלולה.
הלוואי ויכולתי לספר לך על ההוא מהעבר שלא מפסיק לרדוף אחריי מאז שגילה שנפרדנו ואני לא מתאפקת כבר מלומר לו שהוא התעלל בי, מלספר לו שאתה קיבלת אותי עם תיקים מלאים בטראומות וריפאת אותן אחת אחת.
הלוואי ויכולתי לספר לך שכל אדם שאני פוגשת שומע עלייך, שומע על הגבר המדהים שאתה, על הכאב, על הצער. גם אם אני לא רוצה בכלל לספר, איכשהו אתה עולה שם בשיחות, כל דבר הרי מזכיר לי אותך.
הלוואי ויכולתי פשוט לשבת ולעשות חיקויים מטומטמים ולומר לך "זה אבא שלי, אני אוהבת אותו, הוא שמן" ולומר "טיל" ותענה לי ב"נפץ", לומר לך על משהו שהוא קטן ואתה תחקה אותי ותגיד לי "קטן" בקול שאני אומרת את זה, שאוכל לקרוא לך פצ'וצ' שלי, כי זה מטומטם אבל זה המטומטם שלנו.
הלוואי והייתי יכולה להרגיש שוב את החבלים שלך סביבי, הלוואי ויכולתי להיות שוב שם, בידייך, תחת שליטתך. אם הייתי באה עכשיו, הייתי רואה כמה עמוק השינוי שעברתי, ו-מאמי, לא היית מאמין.
הלוואי ויכולתי לדעת אם גם אתה מרגיש ככה, אם גם אתה מדבר עליי כל הזמן או שטוב לך לשכוח ולשכר את הראש בזו וזו וההיא.