תמיד זה מגיע, אותה שאלה: שמעת עלי? מישהי סיפרה לך?
אז ככה: לא שמעתי ואני לא רוצה לשמוע
כי יש לי עיניים לראות וראש שמבין מי אתם ומה אתם
כל מה שאני יודעת וכל מה שעשיתי, נשאר אצלי תמיד ולעולם לא אסגיר ניקים ושמות כי מה שאני יודעת נשאר איתי. אצלי. בסוד.
ככה זה אני, אסכולה ישנה. אומרת ומתכוונת.
וגם אם יתלו אותי מהרגליים לא אספר ולא ארמוז כי אם היה מעולה אני לא היחצנית שלך
ואם היה גרוע תמיד אפשר להשתפר עם אחרת
ואני רוצה להאמין שגם עלי לא סיפרתם לאיש, תנו לאיש לשפוט אותי בעצמו
כי מה שהיה איתכם לא יהיה עם אחר
והעתיד הוא מה שקובע
אז תבינו, לא באתי לרכל כמו פנסיונרית על ספסל בשמש ואם אראה אתכם ככה סתם ברחוב, אמשיך ללכת, מבט חלול בעיני, גם אם זה אומר להתקע בקיר מרוב פחד או שמחה זה בדיוק מה שאעשה.
אז קדימה להרגע, תנו לי להכיר אתכם ולשפוט בעצמי, שהרי גם אם תספרו איך חציתם את הים לשניים ואיפה הייתם ומה עשיתם זה לא ישנה לי
כי איתי זה אחרת וגם איתכם אני אהיה אחרת
"אנשי שלומך יהיו רבים, ובעל סודך – אחד מאלף" ובעברית: חביבה לכולם, אבל את הסודות (אולי) לאיש האלף, רק שלמאה עוד לא הגעתי ובינינו, בשקט בסוד, גם לא לשלושים.
ועוד דבר קטן, אני מתנצלת אם לא עניתי, אם לא הייתי מנומסת, לא הייתה לי כל כוונה לפגוע, פשוט משהו לא הסתדר לי, לא הכל מסתדר לי וזה בסדר.