הוא היה הראשון שהיה נחמד וידידותי אליי, אחרי יותר מדי הודעות שכללו רק פקודות והוראות. כתב שהוא מבין אותי, הסביר לי על מטרות שונות של פניות שקיבלתי וגילה המון סבלנות. הייתה לי הרגשה טובה מאוד לגביו.
לקח לי קצת זמן לענות כי התכתבתי עם עוד בחור, אמין יותר בדיעבד, והוא קלט. כמה כעס. אמיתי. נאלצתי לשלוח לו את כל ההתכתבות האישית מאוד ביני לבין הבחור ולהתחייב שלא לדבר יותר אף פעם עם אף אחד אחר. כל זה כשאין לי מושג מיהו, לא שם, לא גיל, לא סטטוס משפחתי, מקום מגורים ובטח שלא תמונה. חשבתי להתנגד אבל לא היו לי כוחות מול הקסם שלו.
דיברנו במשך כמה שעות ובלי לשים לב בכלל (ובטח שבלי שום ויכוח) הוא כבר ידע עליי הכל, כולל כתובת ומספר טלפון, ואני קראתי לו אדוני. זה היה משחק אבל שיתפתי פעולה כי הנחתי שזה מה שאני אמורה לעשות. בכל פעם שהוא אמר לי כל הכבוד הרגשתי שמצאתי את ייעודי בחיים וכשהוא כעס האמנתי לגמרי שזה מגיע לי.
במשך חודש בערך דיווחתי לו יום יום, שעה שעה, מה אני עושה, עם מי ואיפה בליווי תמונות. ביקשתי רשות לפני כל דבר שהוא לא עבודה או לימודים. בראש המשכתי לדמיין אותו וכדי להרגיש טוב שכנעתי את עצמי שיש לו קול "צעיר" אז הוא בטח בגילי ורווק. הוא המשיך לומר שכל הפרטים האלה לא רלוונטים עבורי. הוא התכוון לכך שאני לא רלוונטית.
נשאבתי, הרגשתי שאני טובעת בתוך המילים והבקשות שלו ואין לי שום דבר מספיק חזק לאחוז בו כדי לצאת מזה. כל פעם שניסיתי וכתבתי לו שזה לא בשבילי, שלא טוב לי, הוא הצליח (בכישרון יוצא דופן) לגרום לי להרגיש כל כך קטנה וחסרת אונים. אהבתי את זה אבל שנאתי את זה יותר. רציתי שזה ייגמר אבל לא יכולתי לחשוב בכלל על לקום בבוקר ולא לשלוח לו תמונה. אפס.
אחרי כמה פעמים שאמר שנפגש ואז ברגע האחרון אמר שרק צחק איתי, החליט שהגיע היום. אני כבר הייתי במצב מתקדם של התרפסות- רק תבוא ותקבל מה שתרצה. אין גבולות. אין מילת בטחון. אין חוקים.
חשבתי שהוא יאמר שהוא רק צחק וברור שבפעם הראשונה נפגש לקפה כי צריך סוף סוף לראות את האדם שמאחורי האדון. הוא לא צחק. "על ארבע, עירומה, כיסוי עיניים לא יורד בשום שלב או שאני הולך". בכיתי, ביקשתי רק להציץ, ניסיתי לפנות אל הלב שלו ולהסביר לו שזה גורם לי להרגיש נורא ושאני רוצה לפגוש אותו אבל לא ככה וכלום לא עזר. הוא ביטל את הפגישה ואמר שהוא לא כועס אבל מאוכזב, שכנראה אני לא מוכנה/חזקה מספיק וזה לא מתאים לו. בכיתי לו שעה בטלפון, שיניתי את דעתי בערך פעם בדקה והוא חזר ואמר שהוא לא מבין איך הגענו למצב הזה, איך אני לא מוכנה לעשות דבר כזה בשביל אדם שהשקיע בי כל כך הרבה זמן שיחה ותשומת לב. אדם שהוא כבר חלק אינטגרלי ממני. כמובן שבסוף התעקשתי שיבוא וחמש דקות אחרי השיחה, הוא היה שם.
על ארבע, עירומה, כיסוי עיניים. משאירה דלת פתוחה לגבר שאין לי מושג מיהו ולא ברור מה הוא הולך לעשות לי. מתפללת בלב שיקרה משהו טוב. הוא נוגע וזה מוזר, מלטף ואני אוהבת את זה אבל שונאת אותו. מקבלת מכות וסטירות כי ניסיתי לבטל ורק אומרת "תודה אדוני" על זה שהוא מתייחס אליי כמו לסמרטוט שאני. מדמיינת אותו מסתכל עליי וצוחק. מוצאת את עצמי מתחננת לזין שלו והוא צוחק ואומר שאני לא יודעת למצוץ וכדי לרחם עליי הוא יגמור מהר בלעדיי, בפה שלי כמובן. שרמוטה. מלטף עוד טיפה, שואל אם אני בסדר והולך. נשארת עם כיסוי עיניים עד שייסע משם, לפי בקשתו.
כמה ימים והמון סינונים אחרי, הוא הודיע שהוא לא יכול לתת לי את מה שאני צריכה ונעלם כלא היה.
עברתי מאז מספיק מפגשים והכרתי מספיק אנשים מקסימים כדי לדעת שאתה טוב במה שאתה עושה אבל רקוב מבפנים. לא נגרמה טראומה ולא שקעתי בדיכאון אבל זה היה דפוק ומבחינתי מאוד לא סגור.
אם אתה אמיץ, בוא נפגש שוב אבל הפעם אתה תהיה הסקרנית.
* עריכה: המקרה קרה לפני מספר חודשים ויצא מהמערכת כמה ימים אחרי שהסתיים. הכתיבה נועדה כדי לשתף ולעבד ולא מתארת מצב מצוקה נוכחי. תודה ❤
