למה לא?

קרדיט לצלם, העורך, המאהב והמזיין בכשרון- תומאס ל. 

אולגה היא אישה חזקה. היא פרצה לראשונה אתמול, במבטא כבד ומבט עצמתי. אולגה עלתה לארץ והתמודדה עם קשיים שאני מעולם לא הכרתי. היא בנתה את עצמה מחדש בשתי ידיה הדקיקות והבהירה לכולם שעדיף להיות בצד שלה ולא להפך. אוי למי שיתעסק עם אולגה. 

אולגה דיברה עם תומאס, בכעס, ותוך כדי החליטה להתפשט ולהסתובב בחדר. למרות שהוא לקח סיכון- תומאס הצליח לצלם את אולגה כדי שתהיה לנו מזכרת עד הפעם הבאה שתגיע (ככה זה עם ריבוי אישיויות- אי אפשר לדעת מתי כל אחת תצוץ). 

קרדיט לצלם האחד והיחיד- תומאס ל., ולמציצן הראשי סקווידוויד השובב. 

מדברים כאן על סאב ספייס ועל דום ספייס אבל עוד לא ראיתי כלום על סקספייס אנד לט מי טל יו- זה קסום. סקספייס הוא מצב ש(המצאנו)מתאר ריחוף מדהים בזמן סקס ובכלל, בכל המסביב. 

דמיינתי שאני מעסה מוסמכת שנקראה כדי לטפל בגב שלו. בתור מישהי מקצועית, לא הייתה ברירה אלא לעסות גם את הישבן שלו. בכל זאת, הוא עובד פיזית כל כך קשה והצטבר שם המון מתח. לאחר מכן ביקשתי ממנו להסתובב על הגב והמעסה המקצועית הפכה לשפחה שלו ושל הזין היפה שלו. מקפידה להביא אותו לקצה ואז לסגת. מושכת, מלטפת, מסובבת, מועכת ובעיקר מחייכת לעצמה. כל כולה מרוכזת בנשימות וברעידות שלו. אין זכר לסקרנית מדי. בהמשך, השפחה שכבה על הגב והפכה לנערה צעירה שמגלה את הכוס שלה בפעם הראשונה. מנסה להבין באיזו נקודה בדיוק הוא נוגע, איפה זה רק ליד בכוונה ואיפה זה ממש מדויק. האיש שנגע בנערה הפך לחיה רעבה שמנסה לטרוף אותה. חוסר האונים השתלט עליה והפך לנחל בין רגליה בזמן שהחיה לחשה לה באוזן שאף אחד לא ישמע אותה ואף אחד לא יעזור לה עכשיו. 

כשהחיה החלה לזיין את הנערה, הכי חזק ועמוק שאפשר, הנערה כבר לא הייתה נערה והחיה כבר לא הרגישה כמו חיה. היה שם גוף אחד ושני מוחות מרחפים בסקספייס הכי טוב שהיה להם עד כה. 

הלב שלי עומד להתפוצץ, הדופק כל כך חזק ומהיר שזה מפחיד וזה ככה כבר יומיים. אולי זה התחיל לאט לאט לפני ולא שמתי לב. כנראה שכן. 

עכשיו אני יודעת מה אני צריכה ואני לא מתביישת לבקש- כאב. חייבת כאב, חזק, אכזרי, שיפרק את הכל וייתן לי קצת שקט. שאוכל לישון כמו שצריך, לחשוב ולאהוב כמו שצריך. עד לפני כמה זמן זה היה מתוקף היותי בצד הנשלט אבל עכשיו זה לא המצב ואין לי חשק להעמיד פנים. שמישהו יבוא, יכאיב וילך ושלא יחשוב אפילו על משהו מיני. כוס לא חברותי. תקראו לזה שולטת מלמטה, נשלטת מלמעלה או מתחלפת מהצד, לא משנה לי. לא מתכוונת להתחנן כדי לקבל כאב ולא מתכוונת להעמיד פנים שהתנהגתי בחוצפה ומגיע לי עונש. אני רק צריכה מישהו לשנוא במקומי. 

בעיקרון, קשה לומר עליי שאני חולת זין. אני יותר חולת האיש שמאחורי הזין, ולא כי הוא לא וואו אלא כי המיניות שלי יותר קשורה למסביב ופחות נדלקת כשהיא רואה איבר כלשהו... (חוץ מתחת מתנועע. תחת זה החיים). 

ובכל זאת, אני ממש מתלבטת מה נעשה היום: האם להכנס הביתה, לומר לו שלום, להעיף אותו לחדר ולמצוץ לו עד שהוא יתחיל להשמיע את הקולות שאני אוהבת ואז להפסיק ולבקש ממנו ארוחת ערב? האם להכניס את היד לתוך המכנסיים שלו ורק להניח לו יד מלטפת על הזין מהרגע שנפגש ועד שנירדם? האם לצאת מהמקלחת ואז פשוט לשבת לו על הפנים בלי לגעת בו בכלל? 

לא יודעת. טיזינג זה נורא קשה. 

😊 

המתנה הכי שווה שקיבלתי אי פעם.

הרגשה כזאת של געגוע חמים ונעים שמתחיל מהשנייה שאנחנו נפרדים. כל פעם אחרי שאנחנו נפגשים ולא משנה כמה זמן בילינו יחד. ההרגשה מגיעה בתוך קופסא צבעונית ועטופה בסרט מנצנץ של הזוגיות הכי מוצלחת שהייתה לי עד כה. 

הצד התימני מוסיף שזה גם לא עולה כסף (והקריירה בתחום החינוך מסכימה איתו). 

שיחה ביני לבין המנחה שלי במחקר: 

אני: טוב, אשלח לך את המסמך עם התיקונים כבר מחר ותגידי לי מה דעתך.

המנחה: אני מרגישה שאני יותר מדי מובילה אותך וזה המחקר שלך אז את לא צריכה כל הזמן להסכים איתי...

אני: כן, אבל את המנחה שלי אז אני צריכה שתובילי אותי כי בסוף, את מאשרת את מה שאני עושה.

המנחה: חשוב לי שגם את תהיי מרוצה ממה שיוצא ולא רק אני.

אני: כשאת תהיי מרוצה, סמכי עליי שגם אני אהיה מרוצה. ככה זה עובד אצלי. 

המנחה: אההה...אוקיי... אז אני מקווה שאהיה מרוצה.

מי אני? סמן/י את התשובה הנכונה:

נשלטת/שולטת/מתחלפת/מישהי שממש רוצה לסיים את המחקר/מישהי שצריכה ללמוד עכשיו אבל כותבת בבלוג ומשכנעת את עצמה שהפוסט הממש הכרחי הזה מצדיק את עצלנותה. 

סתם תמונה של סתם רגע מתוך סתם סופ"ש. 

לא קרה שום דבר יוצא דופן... סתם רגיל כזה. ומושלם. 

סופ"ש כזה מנומנם, שמנמן ומלא בנענועי טוסיק וחיכוכי פטמות בלתי נשלטים בכל פעם שנצמדתי אליו. מסתבר שזה המתכון לאושר ולתמונה מוצלחת. 

 הצלם המוכשר והחתיך ההורס- תומאס ל. 

 אף פעם לא הודיתי שאני מקנאה. אף פעם עד לפני כמה שבועות. 

כשקינאתי באמת זה היה מתוך חוסר בטחון. ידעתי שההיא שהייתי איתה לא באמת אוהבת אותי ולכן כל חיוך שלה לעבר אישה אחרת היה מקפיץ אותי. כשאמרתי שאני מקנאה זה היה בדרך כלל כי ידעתי שזה מה שאני אמורה להרגיש אבל לא באמת. לא היה לי אכפת מספיק.

עכשיו אכפת לי מספיק משניהם. כל כך אכפת שהקנאה הזאת הפכה להיות יותר חיובית מאשר שלילית. היא עדיין צובטת אבל גם מזכירה לי שיש לי מה להפסיד.

אז כן, אני קצת מקנאה כשאני רואה אותו מנשק אותה בכזאת תשוקה או כשהיא גורמת לו לצחקק בכזאת שובבות. אני קצת מקנאה כשהוא מדבר איתה ומשתמש במילים שעוד לא שמעתי ממנו או כשהיא נפתחת אליו ומספרת על חייה האישיים וחוויות שחוותה. מצד שני, הכל כל כך יפה, מכבד, נעים וחושני שאי אפשר לא לאהוב את זה. 

הקנאה הזאת מעוררת מחדש את המשיכה וההתרגשות שחששתי (ואולי כולנו קצת חששנו) שתיעלם, מזכירה כמה כלום לא מובן מאליו ואיזה מזל יש לי ששניהם בחיים שלי. עכשיו במקום להתבייש ולנסות לברוח מהקינאה, אני בוחרת להציג אותה בגאווה. זה גם לא סוד שלנשים שחומות מאוד מתאים ירוק.