למה לא?

מוזיאון בקיבוץ. כולם מתעניינים בדגמים של חדר האוכל הישן או המכבסה ואני- חושבת לחפש קיבוצניק/ית שיש להם גישה למרפאה של פעם. 

רק שהוא לא היה מלאך אלא גלעד כהנא והוא גם לא אמר לי כלום אלא תלה אותי מעל אסלה ענקית ועשה לי כל מיני דברים שאני בספק אם פיזית הוא יכול. החלק הכי נעים היה לקראת הסוף, כשכבר עמדתי לידו, הוא אמר לי שהוא אוהב אותי ואני התחככתי בו כמו כלבלבה נרגשת. כל כך נרגשת שמרוב התרגשות קמתי וגיליתי שכל הזמן הזה התחככתי בכלבה האהובה שלי שישנה איתי במיטה. 

בוקר טוב גם לכם. 

בעוד שבועיים בערך, אחגוג יום הולדת 32. זה יהיה יום הולדת מיוחד. 

השנה אני חוגגת בין ועם שניהם. כנראה שאם היו אומרים לי לפני שנה שזה מה שיקרה, לא הייתי מאמינה. מה הסיכוי שאמצא שתי אהבות חיים גדולות, נעימות ואמיתיות כל כך בדמותם של איש ואישה מדהימים כאלה? 

סיכוי זהה לזה שלמרות שברור לי שיש לי בדיוק מה שאני צריכה ורוצה- ארגיש שמשהו חסר לי. טוב לי, אני מאושרת, נאהבת ואוהבת ברמות שלא הכרתי ועדיין... מרגיש לי שזה לא הכל. שיש משהו חשוב שאני מפספסת ורק כשאבין מהו אוכל להירגע.

לכבוד יום הולדתי אני מאחלת לעצמי שהשנה אצליח למצוא את הדבר הזה לפני שיגיע חנוכה ואז, כמו תמיד, אשכח לחפש ואוכל מלא סופגניות מהשופרסל במקום.

תכננתי לבקש סליחה מכל אורחי הסדום אתמול שהקרקורים הצווחניים שלי הפריעו להם בסשנים. תכננתי גם לבקש סליחה מכל מי שנתקעתי בו בטעות בזמן שהקפתי את ראשיהם של החוטאים. תכננתי אפילו לבקש סליחה מכל מי שהתפילה שלי במבוך לא הייתה לו נעימה (למרות שבגדול, התרתי גם את כל נדריכם שזה מעשה נחמד)...

אבל

זדיינו, באהבה. 

תודה לחוטאים הראשיים והאהובים עליי, לקהל המאמינים שאת רובו ראיתי מבעד לדמעות ולרב המבוך הצדיק שאיכזבתי בקריאה לא מדויקת. התודה הגדולה ביותר כמובן ליהווית האלוהית שלי על כיפור מטהר ובלתי נשכח. אמן. 

שם המשחק: waterboarding

המתחרים: האגו שלי ואני

הכללים: * אסור למות

            * חייבים להחזיק מעמד יותר מ-10 שניות רצופות

            * לנסות להתלונן כמה שפחות

אביזרים נדרשים: נשלטת קשורה, ציפית על הראש, בקבוק מים ליטר וחצי, גבר חזק ורגיש 

מהלך המשחק: יש לקשור את ידיה של הנשלטת מאחורי גבה, להלביש ציפית על ראשה ולהדק מעט. לאחר מכן, יש לדאוג לבקבוק המים בזמן שהנשלטת מתחילה להבין מה קורה ואומרת לעצמה בראש שזה רק נראה קשוח בסרטונים אבל קטן עליה. כאשר הכל מוכן, כדאי להודיע שמתחילים (קצת דרמה, מה קרה) ואז לשפוך לאט ובעדינות מים על הציפית הרטובה והמתפתלת שפעם הייתה נשלטת. מדי פעם רצוי להפסיק לשנייה או שתיים ולתת לה לחשוב שהכל נגמר, רק כדי להטביע אותה שוב, עד שרעשי החנק הופכים להיות בלתי נסבלים.

תוצאת המשחק: תיקו. סקרנית הצליחה להחזיק 10 שניות, האגו עוד 10 אחריה. היה מאבק צמוד בנוגע לתלונות שהסתכם בעיקר בקולות גרגור מים, קצת דמעות וניסיון להזיז את הראש כמה שיותר רחוק מהבקבוק. אף אחד לא מת.

הוחלט על משחק חוזר בשינוי קל של 30 שניות לפחות במקום 10. בהצלחה לכל המשתתפים. 

עזבו אתכם ברכות ואיחולים של שנה טובה.

אני פותחת את השנה עם גבר מדהים, גאון וחתיך הורס, שמוכן לשחק איתי משחקי חברה בזוג ולצפות בטיטאניק (וגם לחבק אותי כשאני בוכה בהיסטריה כשג'ק מת וסלין מתחילה לשיר) תוך כדי אכילת ממתקים, ומיד אחר כך, לזיין לי את הצורה ולהעניק לי כאב מהסוג שאי אפשר לנשום דרכו. 

טפו טפו טפו, בלי עין רעה, בן פורת יוסף, חמסה ×5 וכל החברים שלהם. אם השנה תהיה כמו שהתחילה, יש לנו שנה מנצחת. 

מקווה שגם לכולכם,

אמן. 

צילום: תומאס ל. 

בא לי להרגיש יפה. ללבוש שמלת ויניל שחורה, קצרצרה וצמודה, עם רוכסן לכל האורך. בלי מחויבות למחשוף מסוים. חופשיה לבחור. 

בא לי להצליח ללכת בעקבים הנוראיים שחשבתי שיהיה חכם לקנות. לא רק לעמוד ולהישען, אלא ממש ללכת. כמו ביונסה באיזה קליפ של העצמה נשית. 

בא לי שיזילו עליי ריר, שיעריצו, שינשקו את כפות רגליי שלא חוו מעולם פדיקור מלכותי. שיעשו המון כדי לשמח אותי רק כי אני- אני. מצווה גדולה להיות בשמחתי. 

בא לי לאהוב את עצמי גם בתחתונים ישנים עם חור בצד, גופייה צמודה באזור צמיגי הבטן, 4 שיערות בשפם שפספסתי ותלתלים מעוכים על הלחי משנ"צ אוגוסט ללא מזגן. ככה. 

סובלת מאסתמה מגיל צעיר, מעשנת, אוהבת משחקי חניקות. טיפשה/ אמיצה/ חיה על הקצה. סמנו את האפשרות המועדפת עליכם ושמרו אותה לעצמכם.

כשחונקים אותי זה נעים. למישהי/ו מספיק אכפת ממני כדי לחנוק אותי וגם לשמור עליי תוך כדי. זה מרגש ומדליק בטירוף. לשמוע את קולות ההנאה שלהם תוך כדי ו/או לראות את המבט המרוכז, זה ממכר. 

כשהסימפונות שלי חונקות את עצמן, אין בזה שום דבר מרגש או מדליק. זה מפחיד, מחריד, מתסכל ומתיש. אין את מי להאשים אם משהו יתפקשש ואין על מי לסמוך. רק על עצמי. מצד שני, אני בעצמי גרמתי לזה (לא בכוונה או במודע). 

אם אגיע למיון עם קוצר נשימה שנגרם על ידי אדם אחר, יהיה לי הסבר. אם אגיע למיון עם קוצר מתמשך שהתרופות לא מזיזות לו ואין סיבה חיצונית הנראית לעין, ההסבר הוא שמקומי לא במחלקה פנימית אלא בבריאות הנפש. הסבר שפחות נעים לומר בקול רם.

אולי לא באמת צריך לומר אותו בקול רם. זה לא שאני מדברת עם קולות בראש כל הזמן. רק לפעמים. הם גם לא תמיד מתווכחים ביניהם. רק רוב הזמן. אני יודעת שהם לא אמיתיים. הגוף שלי לא עלה על זה עדיין פשוט. תמיד כמה שלבים אחרי כולם בהתפתחות, כמו בגובה ובגודל החזה. תמיד עושה דווקא. 

זה נשמע נורא פשוט אבל מנסיון, אל תשכחו לנשום תוך כדי החיים. בעיקר אם יש לכם קשיי נשימה. 

בזמן האחרון לא כתבתי את מה שרציתי וזה מעציב אותי. הפכתי גם את הבלוג שלי לאותה מסיכה שאני משתמשת בה גם בחיים. לקחתי את המקום הזה שבו אף אחד/ת לא מכיר/ה אותי וארגנתי לי בתוכו מחבוא. שלא יראו אותי. למה? פחד. 

הפחד להיות אני. אם לא אוהבים את מי שנמצאת כאן זה בסדר- זאת לא אני. אבל אם אהיה אני כאן ולא יאהבו אותי, זה רק יחזק את ההחלטה לא להיות אני גם בחוץ. 

כרגע יש מעט מאוד אנשים שיודעים מי אני וגם להם, אני מטפטפת במינונים נכונים מאוד. חלקם מקבלים טיפות מסוג אחד ואחרים מסוג אחר, תלוי מה מרגיש לי מתאים ונוח יותר. בכל מקרה, אף פעם לא יותר מדי. כאילו יותר מדי אני יכול להיות מבהיל, למרות שאין סיבה. אני דווקא בסדר. מדברת הרבה, אוהבת הרבה, מפחדת הרבה. אולי אני קצת הרבה באמת. 

אמרתי שיהיה מבולגן. אני קצת בלגאן, אבל לי הוא נראה חמוד כזה. רק לי, כי אין לי אומץ לקחת את הסיכון הזה שכולם יראו הכל. אם אתם לא תאהבו, גם אני לא. אעשה הכל כדי לשכנע אתכם שזאת טעות לא לאהוב אותי ואני אנצח גם אם אצטרך לרמות, כי לא תהיה לי ברירה. נשבעת. אפילו לא משנה מי אתם. בעיקר אם אני לא יודעת מי אתם בכלל.