סובלת מאסתמה מגיל צעיר, מעשנת, אוהבת משחקי חניקות. טיפשה/ אמיצה/ חיה על הקצה. סמנו את האפשרות המועדפת עליכם ושמרו אותה לעצמכם.
כשחונקים אותי זה נעים. למישהי/ו מספיק אכפת ממני כדי לחנוק אותי וגם לשמור עליי תוך כדי. זה מרגש ומדליק בטירוף. לשמוע את קולות ההנאה שלהם תוך כדי ו/או לראות את המבט המרוכז, זה ממכר.
כשהסימפונות שלי חונקות את עצמן, אין בזה שום דבר מרגש או מדליק. זה מפחיד, מחריד, מתסכל ומתיש. אין את מי להאשים אם משהו יתפקשש ואין על מי לסמוך. רק על עצמי. מצד שני, אני בעצמי גרמתי לזה (לא בכוונה או במודע).
אם אגיע למיון עם קוצר נשימה שנגרם על ידי אדם אחר, יהיה לי הסבר. אם אגיע למיון עם קוצר מתמשך שהתרופות לא מזיזות לו ואין סיבה חיצונית הנראית לעין, ההסבר הוא שמקומי לא במחלקה פנימית אלא בבריאות הנפש. הסבר שפחות נעים לומר בקול רם.
אולי לא באמת צריך לומר אותו בקול רם. זה לא שאני מדברת עם קולות בראש כל הזמן. רק לפעמים. הם גם לא תמיד מתווכחים ביניהם. רק רוב הזמן. אני יודעת שהם לא אמיתיים. הגוף שלי לא עלה על זה עדיין פשוט. תמיד כמה שלבים אחרי כולם בהתפתחות, כמו בגובה ובגודל החזה. תמיד עושה דווקא.
זה נשמע נורא פשוט אבל מנסיון, אל תשכחו לנשום תוך כדי החיים. בעיקר אם יש לכם קשיי נשימה.
