בזמן האחרון לא כתבתי את מה שרציתי וזה מעציב אותי. הפכתי גם את הבלוג שלי לאותה מסיכה שאני משתמשת בה גם בחיים. לקחתי את המקום הזה שבו אף אחד/ת לא מכיר/ה אותי וארגנתי לי בתוכו מחבוא. שלא יראו אותי. למה? פחד.
הפחד להיות אני. אם לא אוהבים את מי שנמצאת כאן זה בסדר- זאת לא אני. אבל אם אהיה אני כאן ולא יאהבו אותי, זה רק יחזק את ההחלטה לא להיות אני גם בחוץ.
כרגע יש מעט מאוד אנשים שיודעים מי אני וגם להם, אני מטפטפת במינונים נכונים מאוד. חלקם מקבלים טיפות מסוג אחד ואחרים מסוג אחר, תלוי מה מרגיש לי מתאים ונוח יותר. בכל מקרה, אף פעם לא יותר מדי. כאילו יותר מדי אני יכול להיות מבהיל, למרות שאין סיבה. אני דווקא בסדר. מדברת הרבה, אוהבת הרבה, מפחדת הרבה. אולי אני קצת הרבה באמת.
אמרתי שיהיה מבולגן. אני קצת בלגאן, אבל לי הוא נראה חמוד כזה. רק לי, כי אין לי אומץ לקחת את הסיכון הזה שכולם יראו הכל. אם אתם לא תאהבו, גם אני לא. אעשה הכל כדי לשכנע אתכם שזאת טעות לא לאהוב אותי ואני אנצח גם אם אצטרך לרמות, כי לא תהיה לי ברירה. נשבעת. אפילו לא משנה מי אתם. בעיקר אם אני לא יודעת מי אתם בכלל.
