אף פעם לא הודיתי שאני מקנאה. אף פעם עד לפני כמה שבועות.
כשקינאתי באמת זה היה מתוך חוסר בטחון. ידעתי שההיא שהייתי איתה לא באמת אוהבת אותי ולכן כל חיוך שלה לעבר אישה אחרת היה מקפיץ אותי. כשאמרתי שאני מקנאה זה היה בדרך כלל כי ידעתי שזה מה שאני אמורה להרגיש אבל לא באמת. לא היה לי אכפת מספיק.
עכשיו אכפת לי מספיק משניהם. כל כך אכפת שהקנאה הזאת הפכה להיות יותר חיובית מאשר שלילית. היא עדיין צובטת אבל גם מזכירה לי שיש לי מה להפסיד.
אז כן, אני קצת מקנאה כשאני רואה אותו מנשק אותה בכזאת תשוקה או כשהיא גורמת לו לצחקק בכזאת שובבות. אני קצת מקנאה כשהוא מדבר איתה ומשתמש במילים שעוד לא שמעתי ממנו או כשהיא נפתחת אליו ומספרת על חייה האישיים וחוויות שחוותה. מצד שני, הכל כל כך יפה, מכבד, נעים וחושני שאי אפשר לא לאהוב את זה.
הקנאה הזאת מעוררת מחדש את המשיכה וההתרגשות שחששתי (ואולי כולנו קצת חששנו) שתיעלם, מזכירה כמה כלום לא מובן מאליו ואיזה מזל יש לי ששניהם בחיים שלי. עכשיו במקום להתבייש ולנסות לברוח מהקינאה, אני בוחרת להציג אותה בגאווה. זה גם לא סוד שלנשים שחומות מאוד מתאים ירוק.