לא קיים.
הדבר הראשון שאמרתי לה כשקבענו "סשן ניסיון" (דרך מדהימה להפחתת חרדה בקרב נשלטת חדשה) הוא שאני לא מוכנה שאף אחד יראה אותי בוכה. שתעשה מה שהיא רואה לנכון אבל אם היא רואה שזה כבר יותר מדי שתפסיק לפני הדמעות. היא הסכימה וחייכה.
אחרי שעתיים של דיבורים וליטופים מקדימים, התחלנו. ההתחלה הייתה עדינה מאוד וכשראתה שאני בעניין הגבירה את העוצמה והחלה להכאיב. הסטירה הראשונה נחתה בהפתעה גמורה. את נותנת לי סטירה מול אנשים? לי? מי את בכלל? כנראה ששידרתי את החוצפה החוצה גם ללא מילים וכך נחת לו מטר של סטירות מעליבות וכבר הפסקתי לספור. כולם ראו וחייכו. זה הדליק אותם ואני נעלבתי. החזקתי כמה שרק יכולתי אבל זה קרה והכל התפרץ. קברתי את הפנים בתוך החזה המושלם שלה דקות ארוכות ולחשתי שאני רוצה הביתה. החזה שיחק אותה לא שומע ולא הגיב.
כשהעזתי להרים את פניי, ראיתי את החיוך הכי גדול שראיתי בשנים האחרונות ומתוך החיוך הזה יצאה לשון מתוקה שליקקה ברכות את דמעות עין ימין ואחריהן את דמעות עין שמאל. שמחתי שהחזה לא הגיב.
מאותו היום, האגו ואני לא מתקשרים במצב כלבה. הבעיה היא שמאז, בזמנים שונים, הוא מבקש להשלים פערים ולפצות על הזמן האבוד...