בזמן האחרון מצאתי את עצמי הרבה יותר "דביקה". אומרת מילים נעימות ומתוקות, מתרפקת, מתחבקת, מתלטפת, מתחככת וכל מה שחמוד בבניין מתפעלת. זה מוזר כי במשך שנים הייתי "קרה" ו"אדישה" על פי חוות הדעת של בני ובנות הזוג שהיו לי. ייתכן שזאת הזיקנה, השעון הביולוגי (שלא ברור לי על מה הוא מכוון אצלי, בחיי) ואולי פשוט חוסר באהבה. מצד שני, "אהבה זוגית ורומנטית כזאת היא בדיוק מה שאני לא רוצה כרגע, בטח שלא מגבר", אמר המוח.
לאחר זמן מה של נתק בין הגוף למוח, לגוף נפל האסימון. הגוף הרגיש שכדי לקבל תשומת לב אוהבת הוא צריך שיפרקו אותו קודם, שיכאב לו ממש, שיהיו סימנים ואולי אפילו נזק קטן, מקום בגוף שלא יחזור לעצמו לגמרי אחרי. תזכורת לאהבה עצמית וחיצונית. הגוף הבין שהאדם המכאיב ירגיש שאחרי כל זה הוא צריך להעניק לו אהבה כי אם לא, אי אפשר יהיה לחבר אותו בחזרה. הרי אין סיבה לחבק וללטף כל כך הרבה אלא אם הכאבת לפני.
בשיתוף פעולה מופלא, חברו להם המוח והגוף יחדיו ותכננו את המהלך הגאוני הבא (כל הזכויות שמורות): אני אפגין כמויות של אהבה אמיתית. אוציא כל מה שיש לי בפנים, כל מה שאני לא רגילה לומר ולעשות, ככה על השולחן. לא אזהה את עצמי ואאשים את הבדס"מ שחיסל לי לחלוטין את האגו. מדי פעם אבדוק שהצד השני לא ברח בבהלה, אציין שתיאום הציפיות ההתחלתי עומד בעינו ואז אמשיך. תוך כדי שאני כזאת חמודה ומתוקה, ארמוז שמה שאני בעצם רוצה זה כאב וכמה שיותר ממנו. עכשיו, ישנן שתי תוצאות אפשרויות:
1. הצד השני יעניק כאב כי אני כזאת בונבון ומבקשת כל כך יפה. אחרי כל הכאב הזה אקבל את כל האהבה שאני רוצה. מגיע לי. תוצאה מצוינת.
2. הצד השני יתחבר מאוד לכל האהבה הזאת ויבין שמה שנדרש פה זה לא הכאב אלא מה שבא אחרי ואת זה יעניק. תוצאה טובה גם כן, אם כי תוקפה יפוג מהר יותר מהראשונה.
יש רק בעיה אחת קטנה שהם לא חשבו עליה. המוח דורש מהגוף לבחור צד דומיננטי חכם במיוחד, כזה שקולט הכל בזריזות, שרואה מעבר למה שנאמר ונעשה ושמצליח לתפוס אסימונים נופלים מהר יותר ממנו. כך יצא שאת מה שהבנתי עכשיו, הוא הבין הרבה לפניי. את מה שאני רוצה הוא לא בהכרח ייתן, שזה מדהים. את מה שאני צריכה הוא מספק מבלי שאזהה את זה בעצמי (ולפעמים הוא לא מבין עד כמה בכלל).
ככה זה מרגיש להפסיד ולנצח בו"ז, להרגיש נורא ונפלא ולרצות להיות שלו לגמרי גם כשבפועל אנחנו לא שייכים אחד לשניה.