למה לא?

הוא מתחיל לדבר והזמן נעצר, הרקע הופך לשחור והגוף שלי בפיו וידיו, פלסטלינה. מה שיאמר זה מה שיקרה ומה שארגיש. קושר בלי חבלים, מצליף בלי לגעת. טווה את המציאות לאט, בסבלנות, חוטים עדינים במקומות מדויקים. 

מילים עוטפות, מאיימות, משפילות, מענגות, מרגיעות, מכאיבות ומילים שלוקחות לזמנים אחרים ומקומות אחרים. לא משנה אם הוא אומר או כותב אותן, העיקר שזה שלו. כמו הגוף והלב שלי לידו. אולי גם קצת לא לידו. 

בבית שלו, מולו, המציאות עולה על כל דמיון. כלומר, עולה על המציאות. המציאות עולה על המציאות ולא ברור מי מהן המציאות ומי נוצרה במוחו. אולי זה לא כל כך משנה, העיקר שאנחנו שם.