נורא רציתי לבכות. זאת הייתה המטרה של כל הקטע הזה של הבדסמ. זה לא שלא בכיתי לפני אבל זה תמיד הרגיש מטופש ורגיש מדי ו... ילדותי. כאילו שילדותי זה רע. בקיצור, רציתי רק סיבה לבכות. זה לא עבד תמיד ואז החלטתי שאם אני לא בוכה אז כנראה שזה לא היה מספיק טוב. כנראה שאני לא הייתי מספיק טובה.
לאחרונה גיליתי שכאב הוא גם מצחיק. כלומר, הוא גם כואב ופיזית זה לא נוח ולא נעים, אבל הרעיון של כאב מצחיק אותי. מצחיק אותי שהיא כל כך אוהבת להכאיב ואני אוהבת שהיא מכאיבה לי, מצחיק אותי שהיא צוחקת על הקולות שאני משמיעה, מצחיק אותי שיוצאים לי פרצופים מטופשים ומצחיק אותי שהיא נראית כל כך קשוחה לרגעים אבל המגע שלה כל כך רך ונעים. שלה, לא של הכחול הקטן. מצחיק אותי שזה נראה כאילו אני סופגת המון אבל בעצם יש לי סף כאב יותר נמוך מההומור שלי אפילו ומצחיק אותי שבכלל הפכנו להיות חברות כשאנחנו כל כך שונות. מצחיק אותי שהיא אוהבת אותי ומצחיק אותי שאני אוהבת אותה. מצחיק כזה שנעים בלב.
אני עדיין אוהבת לבכות. זה משחרר ובא ממקום מאוד עמוק, אבל גם הצחוק הזה עמוק, משחרר ואפילו עושה אחלה עבודה לשרירי הבטן. זה מצחיק 😋
