פעם היה לי קשר עם משהו שהיה אומר עלי שאני מסתובבת בעולם הזה בלי עור. חשופה, ככה שהכל חודר פנימה, ככה שאפשר לראות אצלי הכל. ככה שהכל משפיע עלי, מערער אותי, מדליק,משמח,מעציב מאיים עלי. את קצת כמו ילדה קטנה, כזו שצריכה הגנה...ילדה. הייתי מקשיבה לו, משוויצה בפניו מספרת לו הכל ומקווה שהוא יגן...עד שהוא הפסיק.
אני יוצאת מהמשרד שלה, חבולה כולי וזה מכה בי עד כמה כל גיוס המזנטרופיה האפשרית וכל הציניות שקיימת בי לא מספיקים בשביל להתכסות מולה. ואני לא באה בטענות, באמת שלא, מורכבות בחיים, למי אין? זה הרי לא שהמצאתי משהו, ובכלל למי אין תקופות יותר מאתגרות? וזה שאצלי משך התקופה הזו כבר מזמן גלש ועבר את כל גבול הטעם הטוב, עד שזה כבר מתחיל להרגיש כמו בדיחה עצובה..זה עדיין יכול היה להגיע עם חלילה איזה משהו שמאופיין תחת הקטגוריה של חשוך מרפא..אז בכלל עדיף שאני אשתוק.
ואז אני נזכרת בו ובמה שהוא אמר, וזה אפילו לא בגעגוע, הוא היה כל כך מזמן והגעגוע שלי... קצת יותר עדכני. ואפילו אין בזה דוק של סנטימנטיות , אבל זה מכה בי ,משאיר אותי עם התודעה שאולי אני צריכה ללמוד להגן על עצמי, לשמור עלי.. ובעצם אני לא יודעת אך.
