זוטות

ששואלים אותי 'משלומך?' בימים האלה, אני לא בטוחה מה לענות. זה לא שאני לא באמת יודעת את התשובה, אבל אני גם יודעת שקשה לי להגדיר אותה במילה אחת, גם לא בשתיים..בעצם נדרש אוצר מילים שלם פלוס קשב פלוס יכולות חפירה ודימויים, אנלוגיות ודוגמאות בשביל לתאר את התחושות.

אבל אני עונה: 'סבבה' ומסובבת את הראש לצד השני.

בשביל שלא יראו את הגלגלים שבראש מסתובבים כשאני חושבת : 'מממ מעניין באמת מה שלומי'.

חלקי, אבל יחסית ממצא:

דיויד בואי, ניק קייב, ליאונרד כהן, איגי פופ, הביטלס, טום ויטס, כנופיות ניויורק, kill bill, תינוקה של רוזמרי, לבד בברלין, מלכוד 22, אנה קרנינה, הסטוריה, אריסטו, פדגוגיה?!, השטן במוסקבה, הפרלמנט, אוז, שובר שורות, הסופרנוס, היורשים, ים, קיץ, סוכריות גומי, במבה, אהוד בנאי, לישון, לחלום, פילאטיס, כוח, וודקה קפואה, שליש גינס, מכנסים קצרים, גופיה, נעלי עקב, חתולים, בדסם?, להתכרבל, כפיות, מזמוזים, להתנשק, לאהוב, להתמכר..

לקח לי זמן לעבד את זה, להקיא את זה החוצה מהסיסטם. זה לא היה פשוט, ככה זה שדברים נכנסים עמוק, גם קשה יותר להוציא אותם בחתיכה אחת וגם הם מצלקים בדרך. הפגיעות חדה יותר הרגשות חשופים יותר והלב, בגד בי. לא היה מסונכרן נכון לא עם הראש שידע כבר בהתחלה, ולא עם האינטואציה שאף פעם לא מאכזבת. והפעם, זה כאב, ממש כאב השאיר אותי עם מעטה עבה יותר של הגנות, ציניות וחשדנות ואני יודעת שיקח זמן לרפא ויקח זמן לסמוך כי אולי אני לא באמת יכולה לסמוך על הבחירות שלי..:/

אין..אין על צהרים של חג אירי מלא לפרקונים רווי גינס ווויסקי, שמחליף מפעת כבוד וודקה, בשביל לנסות ולהטביע באסה עמוקה ומלאה בהבנות ודמעות של לילה קודם ובוקר נוכחי שבהם  מגולמים תמצית הנשיות , הסטיות, והסדקים שנפתחו לי מחדש על הלב יחד עם התבונות כמעט פסיכית על ההוויה ההורית שלי. וכל החרא הזה מתערבב יחד יפה יפה  והופך לאדים שמתפוגגים אחרי הגינס השלישי שמתערבבים עם ג'וינט ועם If I Should Fall from Grace with God של הפוגס, שאלו בשנייה אחת זורקים אותי לתקופה שבה להטריד בבסיס חיל אויר בדרום היה  נחשב נורמה ובכי , כאב ועלבון שהיו קבורים כל כך עמוק מצליחים לטפטף החוצה  דרך הפקינג סדקים שפעורים בי.. ואני בוכקת, אולי זה היה סתם חיוך עם דמעות בקצה של העין..חבל שאין כזה אימוג'י, אני אומרת לה ובפנים חושבת  שלאנשים שלא מצליחים להבין ניואנסים של אימוג'ים זה סהכ  פחות משנה.

וכל ההשליה הזאת מצליחה להחזיק אותי בחתיכה אחת לכמה שעות עד שאני מתעוררת בוכה, מפורקת  ומפוקחת  ב1:50..עם הבנה מסריחה  שרק מפגרת כמוני לא לומדת שאסור להוריד הגנות, מול אף אחד.ת כי ברגע שזה קורה הפגיעה תגיע ולא משנה עם זה חודש או יותר ולא משנה אם חג אירי  זה  לא רק חג. 

ס'עמק :/

זה הופך יותר ויותר מורכב, והיום הזה, הספציפי, הוא עם משמעות סימבולית, ולא זה לא  בגלל הירח החדש  ולא בגלל הכניסה שלו למזל דלי. ואולי שם בכלל נעוצה הבעיה מי בכלל צריך סמבוליקה ומשמעויות, מה הן נותנות בכלל? למה הכל צריך להיות עם מורכבויות ועם שכבות על גבי שכבות של מודעות ושל תודעה? למה זה לא יכול להיות פשוט כמו שוט של מון בלאן קפוא עם וויד וחיוך מטופש. איך זה הפך לכל כך לא אפשרי? ממתי האפשרות לזוגיות עם בדסמ או קינקיות, אפילו לייט..הפכה לכל כך לא הגיונית? כמעט מגונה. וממתי מגונה זה רע?!

אז ירח אפל, ראשון של 2023 שנופל ב21.01 יותר סימבולי מזה? אין. 

'את יודעת שהם חיים רק 24 שעות, נכון? אז מה בכלל הקטע שלך  בלחפש אותם בבטן? מה הטעם בכלל?'

'לא, לא זה לא נכון ' , אני מוחה בקול רם כשאני שומעת את  המידע השגוי שגם קצת מנפץ את  החלום, אבל אני עוד מסרבת להפנים.

'הם חיים שלושה שבועות'. אני מחזירה לו, ובשניה הראשונה זה עוד מרגיש כמו ניצחון אבל אז  תוך כדי אני  מבינה עד כמה הפרדוקס כאן הוא עמוק:/ 

אני לא באמת טיפוס רומנטי, מחוות גרנדיוזיות פחות מדברות אלי,  זה לא תמיד הולך יחד עם הקינק...אתה מבין?

אבל לא בא לי זיון נטול אינטמיות, וגם אם הוא יהיה מהול בקוק , וויד ואלכוהול וגם אם אני אגמור ואשפריץ  פעם אחרי פעם. בא לי את 'האחרי', את השקט של הלשים את הראש, את ההסטה של השער  אל מאחורי האוזן, את הנשיקה, החיבוק, את ה'שיחת חזה'*. בא לי משהו לצחוק איתו, לכאוב לשתף, לשתוק..

בא לי משהו להתאהב  בו.. 

* ביטוי מהמם ומדוייק, עם קרדיט לא שלי. 

כן, זה הולך ומתרחק ממני, אני מרגישה את זה, וזה כבר לא באמת נתון לבחירה זה הפך חלק מהמציאות שלי, חלק מהאישיות.  והאמת היא שאני לא יכולה לומר שאני לא אוהבת את זה לגמרי, אבל אני מודעת לפרדוקס הפנימי שקיים בשליטה שיוצאת משליטה. ואז כשהכל מתחיל להיות מסודר לי בפנים ומאורגן, זה מגיע, כמו צונמי בלתי נשלט, כזה שיש לו אג'נדה משלו, כזה ששום מינפולנס, זן או אפילו טרנסדנטלית לא יכול לו, לא..וזה לא משנה כלום ולכלום אין משמעות.

סופש מעייף..עייפתי:/

פתאום כל מה שאני כותבת ניראה לי מפגר מידי, פחות מתאים. כאילו שכל הדבק שבין המילים הפך לרוק והן נופלות זו אחרי זו.  ואולי זה מגיע עם ההבנה שמה שבאמת , אבל באמת נמצא שם בחזון זאת אהבה. פשוט אהבה כזו שמגיעה  עם פרפרים ותשוקה ואינטמיות. כזו שממוססת פחדים ומפיגה ציניות ומדביקה חיוך מפגר על הפנים. 

#להודותלשחררולהיוולדמחדש#

אני מכירה טוב את השריטות שלי, לא עם כולן אני מיודדת, אבל גם עליהן אני מודה. רכשתי אותן עם השיבושים לטובה של החיים שלי. חלקן היו שכר לימוד לשיעורים, חלקן הגיעו אחרי טיפול רגשי ארוך ומאוד מוצלח..מממ, שגם עליו שלמתי. אני הבעלים של כולן, של כל אחת ואחת מהן. את חלקן קבלתי מתשהו שהבנתי שלהיות קטנה ושייכת מגדיל ומרטיב אותי. ואת חלקן, אחרי שהחלטתי שאני לא רוצה להיות  יותר באיפה שאני לא מרגישה את הפרפרים של להיות 'במקום שהכי רוצים להיות בו בעולם'. איפשהו במהלך הדרך שלי, הבנתי שכנות ויושרה זה ערך עליון, לא יודעת לומר אם הוא הטרן און הכי גדול, אבל יודעת שהפוך זה כן, העדרו זה הטרן אופ הכי גדול, המוחלט, הסופי..זה שאחריו אין יותר כלום, נאדה..שריטה עמוקה, הרווחתי אותה ביושר, שלמתי עליה..היא שלי.