לפני 4 שנים. 27 במאי 2020 בשעה 7:56
אני יוצאת מהשער נועלת אותו אחרי ומתקדמת לעבר האוטו, בחצי הדרך כשאני בטוחה שאף אחד לא יכול לפנות אלי הדמעות מתחילות לשטוף את העיניים. וחמש מאות מטר משם שוכן השקט האולטימטיבי.
אני מולו..מול השקט, עם קפה שרכשתי, סיגריה ואטימות שממלאה לי את הראש, מין ניסיון לא לשקוע בצער ועגמומיות. ואני יודעת שזה גם קצת כמו זמן שאול, כי תכף אני אצטרך לפקוח את העיניים ולהתמודד ואני לא באמת בטוחה שיש בי את הכוחות לזה. לא בכאן ועכשיו ולא בטווח הארוך יותר ולא לבד.
ואז את השקט המזוייף שאני מייצרת לעצמי מפרה פיצקית בת 4 שמתפרקת לתוך זרועותיה של אימה...
אני מסתכלת עליה ומזדהה.
