אנחנו יושבות על הבר, אך אני אוהבת אותה, היא מכירה אותי, כמעט את כולי, מכירה משברים, הצלחות ,פרידות, מכירה ריבים משפחתיים...מכירה עבר משפחתי.. אנחנו חולקות טראומות ילדות, גם בלי לדבר אותן ובמשפחות טובות אין מה לדבר עליהן..
היא מספרת, אני במוד הקשבה, מלא, מתמסר לגמרי לדברים שלה. כשהיא מסיימת היא נזכרת במשהו שאמרתי לה בעבר, בשיא הפרידה שלי, כשעוד הכל היה טרי וחי וכל כך כואב והיה אז חורף, אחר, לא זה של הקורונה... וזה היה על אותו הבר אחרי הסטולי והפיג' והוינשטפיין ושוב הסטולי..ואלכוהול, אלכוהול כל כך מחרמן אותי, משחרר עכבות מפוגג את ההגנות משאיר את המהות והצורך בחזית ואני כבר כמעט ומתקשה להתעלם ממנו, מתקשה לבטל אותו..והברמן צעיר, ממש ממש צעיר.. הוא מחייך ומזמין אותי לצ'יסר ואין לי ספק..וזה כל כך ברור..אבל אני לא מספיק שיכורה ואני כן מספיק פיכחת..
'ניקח חשבון?' אני מסננת בשקט...'אולי תבואי לירושלים השבוע?' היא עונה...
אולי באמת....