לפני 4 שנים. 16 בספטמבר 2020 בשעה 19:30
אני נכנסת לחניון של הקניון וישר יורדת למפלס שקרוב למכון, מעין ירידה לצורך עליה. וכשאני פורסת את עברי אז המשחק מילים הזה,לא באמת עושה לי טוב. אני מחנה קרוב, וזה כמו פיסת שפיות בתוך כאוס אינסופי של מסכות. פעם הייתי אומרת שזה האסקפיזם המושלם, אבל האמת שזה כבר לא, זה לא ממש אסקפיזם, זאת יותר מציאות. כזו שמלווה אותי ואת השפיות שלי כמעט על בסיס יומיומי.אחכ באימון שחר אומרת להצמיד את החזה למזרן לפשוט את הידים קדימה אבל לא להוריד את הישבן ל child pose, ופתאום אני נזכרת..וזה קצת צובט לי בפנים ומעורר בי געגוע ואני אפילו לא באמת יכולה למקד למי אני מתגעגעת. זה כמו געגוע ארטילאי.
ותוך שאני מותחת קדימה ועוברת לפלאנק אני מבינה... זה יותר געגוע ל'מה' מאשר ל'מי'.