לפני 3 שנים. 9 בדצמבר 2020 בשעה 15:09
זה לא שתמיד יש לי מה לומר, כן, יש מצבים שאני שותקת, שהראש מתמלא ב'כלום'. אבל ב'כלום' רע, 'כלום' שהוא רועש. זה 'כלום' שמשכיח ממני את כל מה שחשוב, את כל מה שאני כבר יודעת, זה 'כלום' שמרחיק אותי מעצמי. וזה קורה בייחוד כשאני נדחקת לאזורים שלא נוח לי בהם, כשיש מאבק, בפנים, שעוד לא הוכרע. וככל שאני נדחקת יותר, ככה אני שותקת יותר. אחכ, אחכ הן יבואו, כולן יבואו ואני יודעת את זה למרות שב'כלום' אני אפילו לא מצליחה להזכיר לעצמי שהן בדרך...כלום..חושך.
ואלה שבועיים מתישים, כל כך מתישים, שאני אפילו לא מצליחה לסדר את המחשבות לכדי מילים, לכדי קוהרנטיות, פנימית, כזו שתיתן לי מנוחה, שתקנה לי קצת זמן להתארגן מחדש, לפני עוד סיבוב, שכבר עומד בפתח.
התעייפתי.
ללא דוק של אופטימיות.
