זוטות

אני מסמנת את מחר,  זאת תהיה יריית הפתיחה לספירה לאחור, ולא שלמחר שלעצמו אין משמעות סימבולית עבורי, כאילו שהוא לכשעצמו לא מספיק. לא, הוא מספיק,  לגמרי כן, אפילו יותר מידי. אבל בתוספת שאני מייחסת לו הוא הופך בין רגע לקצת חגיגי יותר. אולי אפילו קצת פומפוזי, ואני בכלל לא אוהבת פומפוזיות, וגם לא זיוני שכל, אבל פתאום ניראה לי שהם קצת הולכים יחד ואני כבר כמעט מתפתה לדבר על זה, אבל אז  במוסחות האופינית לי , אני פתאום מבינה שאך בכלל  יכול להיות ששתי מילים שהן ממש סבבה בנפרד, אפילו.. יותר מסבבה,  הן בלתי נסבלות במשמעות שהן מקבלות  יחד.... איף...ואני מחליטה לשתוק.

ואז בשניה אני מנסה להקטין את המעמד, כי מה זה משנה בכלל חמש שנים, או קצת, הרבה, יותר. כשדברים נגמרים, הם פשוט נגמרים.

למרות שכל עוד הם חיים בזיכרון, אולי הם לא לגמרי מתים.