זוטות

זאת מין תקופה כזו, אני אוספת בה ציוני דרך, כשכל  אחד תומך באחר מבצר את הבפנים. חלקם ממלאים אותי בחיוך, חלקם, פחות, ממלאים. אבל בדמעות.

כשאני יושבת מולה ,הערב, עם כוס מלאה בטריו של פלטר אני נותנת לדמעות לנשור..אך אני אוהבת את היין הזה..אני אומרת לה, מבעד לדמעות...'הצבע, האפיצות, הטרואר..כן, כן. הטרואר...הוא מזכיר לי כל כך הרבה, הוא מעורר בי כל כך הרבה, כל כך הרבה גלגולי חיים בכל כך מעט זמן, שמתרכזים לכל כך מעט יין' .אוו אני נפעמת מהעומק הרגעי שאני חווה ומתעלמת מהרדידות שנובעת מהאלכוהול שמחלחל.

'את מצטערת?' היא שואלת..ומתכוונת לדבר אחד. 'לא, על כלום אני לא...'  אני עונה. ומתכוונת להרבה דברים אחרים...'אז למה את בוכה?' היא שואלת..

'כי וולנטין, זה לחלשים' ...אני עונה.