לפני 3 שנים. 17 במרץ 2021 בשעה 18:04
יש הרבה דברים שאני יודעת על הלב שלי, מכירה בו את הניואנסים, מזהה בו את הקצב.
אני יודעת אך זה מרגיש כשהוא פועם המהירות מהתרגשות כשמשהו טוב קורה וכשהציפייה הולכת ומתעצמת. ואך זה שונה מהפעימות שמופיעות כשהסומק מציף לי את הלחיים ממבוכה וכל מה שבא לי זה להרכין את הראש ולהעלם.
אני מזהה את הפעימות של אחרי הגמירה שעוד הנשימה לא מוסדרת והראש ריק ממחשבות והחיוך לא מש מהשפתיים ומבדילה אותן מאלו של אחרי אימון כשהאדרנלין מתחיל לשקוע אט אט ובאופן פרדוקסלי התחושה דומה.
אני גם מכירה את קצב הפעימות אחרי שהוא מתנפץ לרסיסים ואני נותרת עם השברים שמתפזרים לכל עבר, מנסה לאסוף אותם לאחות ולהמשיך הלאה
וגם את הפעימות של העצבות שלנוכח אכזבה. כן, אני מזהה אותן, הן אטיות יותר אפורות.