בשבועות האחרונים הבלוג שלי מלא בטיוטות ובהתחלות של..שזה קצת כמו בחיים שלי עכשיו טיוטות והתחלות של. התחלות של מחשבות, של הבנות, התחלות של הבטחות.
בין היתר, במקום מכובד, מעסיק אותי מאוד הצורך הטוטאלי. זה שבכלל לא היה ספק לגביו, זה שימש עבורי עוגן חיים שלמים. זה שממנו נגזרו, נגזרים, כל כך הרבה דפוסי התנהגות שלי. זה שכשאני לא בזוגיות, אני מצליחה להחלים ממנו, עד שאני חולה בו שוב.
וכשאני מנתחת את זה מולה, היא אומרת לי, שאולי הגיע הזמן להתבגר.
אני מסתכלת עליה במבט כמעט מזועזע, כי להגיד למשהי שהליטליות שלה בועט ומסרב להסתנכרן עם הגיל הביולוגי: 'להתבגר' ,זה כמו לשמוט לה את הקרקע מתחת לרגלים, שלא לדבר על לקחת לה את הדבר שהיא הכי אוהבת, בעולם, ולשים אותו גבוה על המדף...אווווווף.
ואז היא רומזת, מציעה, בעדינות, תוך כדי שהיא מבינה את הזעזוע המפגר שאני חשה. שאולי בטוטאליות יש בכלל מדרג. בהתחלה אני בכלל מסרבת להפנים, כי אך? טוטאליות זה דיכוטומי, 'או ש' 'או ש'. כמו כמעט, כל דבר בחיים שלי. אחכ, אני מנסה להקשיב לזה מבפנים.
והאמת, האמת היא שזה בעיקר משאיר אותי מבולבלת, ועם הרבה שגיאות כתיב, מחשבות.
