היום האחרון לחופש הגדול.. זה לא שבאמת יש לי חופש, כבר הרבה זמן אין לי, להפך. למעט כזה שהוא תודעתי. אותו את התודעתי, אני מנסה לטפח, מזינה אותו, שומרת עליו. בשיחה האחרונה בינינו אני מתלוננת על מהות הסיטואציה שנוצרה, על הצורך שלי, הרצון להניח את הראש ולהתמסר והיא אומרת לי כמה שהיא גאה בי. אני מקשיבה בלי להבין עד הסוף וגם בלי באמת להיות מרוצה מזה, אבל אני מקשיבה. נותנת למילים שלה לחדור ולהתיישב במקומות הנכונים. המילים שלה מתווספות לעוד מיליון אחרות, כאלה שאני מקבלת מבחוץ וכאלה שעולות בי מבפנים. והן יוצרות פסיפס מושלם של השינויים שעוברים עלי. ואני מקבלת אותם בהבנה, מאמצת אותם. והם בעיני רוחי כמו כלי קינצוגי בצבע טורקיז המאותר בפסי זהב שמנצנץ וכל כך שלם בשברים שבו. כשאני יוצאת ממנה , אני עוד מצליחה לתחזק את ההי הטבעי הזה לעוד כמה רגעים, למשוך אותו על פני המיילים, הודעות ה'מ'נשמע' והטלפונים. לאחוז בו בזמן השיחות שאני מנהלת. בודקת עם עצמי עד איפה הוא קיים. וקצת יודעת, שלא באמת יש לי בית, להסתובב בו ערומה.