'אויי ממש קריר בחוץ..' אני אומרת לו, שנייה לפני שאני עולה הביתה. 'כן, סתיו, אך אני מת על העונה הזאת' הוא עונה.
אני לא, היא לא מוציאה ממני רומנטיקה ולא רצון להתכרבל או להתנשק. יש דברים אחרים שמוציאים ממני את הצורך בהתכרבלות. ולהתנשק? זה צורך תמידי, בטח לא צריך סתיו בשביל זה , אפילו לא קיץ.
'אויש מה את מבינה' . הוא מצליח לומר לפני שאני נותנת את המונולוג שלי על זה שכן, כן אני יודעת שכל כך יפה עכשיו בחוץ וסוף סוף כבר לא חם והחצבים והנחליאלים וההתרגשות הזאת של התחלה חדשה וסיום חגים והקלישאה המפגרת על זה שזו עונה שנמשכת שבוע.. אבל, אני מוסיפה כמעט בלי לקחת אויר, שלא יעבדו עלי, אני יודעת טוב טוב מה יגיע בסיום 'השבוע' הזה...ואני לא אוהבת חורף!'
כשאני כבר סוף סוף מסיימת, אני פותחת את הדלת של האוטו. בדרך החוצה אני מצליחה לראות את החיוך המסתלבט שלו, שהתפשט לנוכח הנאום שנתתי, ולשמוע אותו אומר 'אל תשכחי את הגויאבות שלך, אוף, איזה ריח..'.
'.