לפני שנתיים. 19 בינואר 2022 בשעה 11:36
ואם אני אספר לך עכשיו עד כמה אני עצובה, זה ישנה? יעזור אם אני אגיד שאני שבורת לב ? ואם תדע שאני בוכה וכואבת, תגיד משהו?
המציאות ההזויה הזו שבה מתערבבים החולין עם הכאב עם השיברון, הופך את הכל לנסבל בצורה בלתי נסבלת. להתנתקות מהולה עם קירבה, לדחיקה מפגרת של כל הדמעות והחלפתן במילים.
אז אני מנסה לאסוף את כל הבאסה ולהכניס אותה לפרופורציה נכונה, כזו שמשווה בין מצבי , העגום ככל שיהיה, לall in שהיא מספרת לי עליו, וגם שם אני,(לשמחתי), מפסידה, כי ילדים וכלבים תמיד גונבים את ההצגה.
אני מושכת באף ועם גב כף היד מנגבת את הדמעות ומנסה להקשיב לתנועות החיים, שגדולות ממני, מנסה להכיר באשליה של בחירה ורצון חופשי ומשתדלת לא לברוח לאסקפיזם שקרוב למקום מגורי :(