קר לי, ממש קר לי, זה מבפנים, מין קור פנימי כזה, קור שיוצא מחלל הבטן ומקיף את איברים. זה קור שנעמד לי בגרון, מקשה עלי לנשום. ניראה לי שגם קצת סותם את הגישה למוח, אחרת אך אני יכולה להסביר את העצב הנורא שמשתלט עלי ולא מרפה. מבזבז לי את האופטימיות. אוף, אני שונאת קור, שונאת חורף.
באחת הפעמים, היותר אחרונות, הוא אמר לי שהוא לא מפחד להיפגע, רק שזה לא יהיה ממני. אני מגלגלת את השיחה ההיא בראש, אני זוכרת שהסתכלתי החוצה לעבר האורות של הנמל, ובחוץ זה היה ניראה כמו יום העצמאות, בדיעבד, יותר כמו יום הנכבה של האהבה. ובראש הרגשתי :"רק כאן ועכשיו". באופן פרדוקסאלי, האמירה שלו סימנה את מה שהגיע אחכ, עכשיו, רק עם סמנטיקה הפוכה. אני כבר לא מנסה לעצור את הדמעות, מידי פעם הן עוד מגיעות, בלי התראה מוקדמת, סעמ'ק על הציניות הזאת.
אני זוכרת מה היה אחכ, כמו מפגרת, הגשתי לו את הלב קשור בסרט, אדום פועם, כמו מתנה.
ונתתי לו לפרפר, אצלו ביד.
הפקרתי אותו, בזמן שהזין שלו פעם בתוכי.