לפני שנתיים. 17 בספטמבר 2022 בשעה 9:04
החיפוש אחרי שקט, הוא חיפוש מתמידי, מין צורך קבוע, והאמת שהוא לכשעצמו, כבר לא מרעיש לי. אני מכירה את הדרכים, לשני הצדדים יודעת מה הטריגרים שלי לרעש, מה מפעיל את כל האי שקט וגם כבר קצת יודעת את הדרך חזרה.
ואז פתאום זה מכה בי, וכמו כל התובנות המשמעותיות זה מגיע בדרך הכי מפגרת, תוך כדי שטיפת כלים, כמו להנכיח את זה שתובנה עמוקה היא גם הכי בנאלית שאפשר. בפעם הראשונה בחיי אני לא מרגישה ילדה אבודה בפנים. ולא ניראה לי שאני מחפשת את הדרך, וצריכה שיראו לי אותה. אני הדרך והדרך שלי מה זה שווה. וזו גם הפעם הראשונה שאני יודעת שאני גדולה, בבפנים. ושהכל מסתדר למען טובתי העליונה.
