בדרך עם ריצוד האורות מתחילות לעלות בי המחשבות, כמו מעגלים. בהתחלה הן ראשוניות כאלה כמו הבזקי זיכרון, אותן אני הכי אוהבת, הן קצת כמו מציצנות, החיוך, הנשיקה, השיחה..זיון. הן קצת כמו משמרות תחושה, מתחזקות געגוע וחרמנות.
כשמגיע המעגל השני, מתגנב פנימה ומקבל משמעות, וכבר בוער לי לספר לך עליו.. אבל הוא מתנסח הכי קוהרנטי עם קפה קר ושקט שמסביב והוא לא רדוד והוא לא עמוק ולפעמים הוא פורץ החוצה מלווה במיטב שגיאות הכתיב ולפעמים הוא נערך בקפידה ...והוא לרוב מלווה בהמתנה, שקטה, עם חיוך מבפנים והוא שלך, כל כך שלך.
השלישי מחלחל בין האשמורות מתערבב בחלומות ממלא את חללים שנוצרים, ממנו אני גדלה, לומדת. לפעמים הוא חסר סמנטיקה לפעמים הוא משפט או תחושה והוא קצת כמו האומנות היפנית הזו שפעם שמעתי עליה..קינטסוגי, והוא, הוא כל כך שלך, הוא הכי שלך בעולם.
מי ידע שיכולה לכתוב גם ממקום כזה
