'זאת הולכת להיות שנה מה זה טובה...' אני אומרת לאסתי תוך שאני מפנה את מבטי ממנה ומחפשת את צנצנת הקפה המגורען..אני שונאת קפה מאבקה, גם אם היא מגיעה בצורה של גבישים קטנים, בייחוד אני שונאת שהם לא נמסים עד הסוף ונימרחים על הספל מבפנים, אבל זה או זה או לחדול והקור כאן שמגיע עם הרוח ישירות מהים לא ממש מאפשר לי להיות בררנית. 'כן...אני מרגישה את זה ..מעכשיו זה עומד להיות אחרת, עומד להשתנות..'.אסתי חצי מקשיבה לי, ועם החצי השני של הקשב היא נוברת בתיק. 'את באה לסיגריה?' היא שולפת מהתיק קופסא מרובעת קטנה של סגריות ווג וורדות ואת הקליפר ,שלי. אני מחמיצה אליה מבט, לא אוהבת סגריות מגדריות.. ונגררת אחריה אל מחוץ לשער. שם יכולים לראות את הים, בקצה...אסתי מדליקה לעצמה סיגריה ומתחילה לרטון על העומס והלחץ ועל שיתוף הפעולה והלויאליות..אני בוהה באופק ומחרישה מחשבה על מיקומים ופוזציות על הים שבקצה הכורכר או על הכורכר שבקצה הים...ועל זה שאתמול העומס היה אותו עומס, והלחץ והלויאליות. 'ניראה לי שתהיה שנה טובה..' אני מסכמת את השאיפה הפסיבית האחרונה מהסגריה, שסרבתי לה... אסתי מכבה את הסגריה כנגד גדר האבן, זורקת את הבדל מעבר לערוגה הקטנה, 'פעם ראיתי כאן משפחה של קיפודים אולי לא כדי...'.אני מתחילה לומר לה.. 'מה יש לך?' היא שואלת, קוטעת אותי ומטמיעה את סוף המשפט. 'כלום' ..אני עונה, מושכת בכתפיים..'סתם ...אני פשוט צריכה שולט'.. אני אומרת, היא מרימה את הראש, 'ממממ????' ...'סתם.אמרתי שתהיה שנה למופת...'
לפני 4 שנים. 31 בדצמבר 2019 בשעה 20:08
