השתנית..היא אומרת לי, והיא מכירה אותי, טוב, ממש טוב, גם את החלקים הפחות אטרקטיבים שלי, גם את הטובים, אבל לא את ההכי שבהם. ההכי טוב שמור, ליחידים. לאלה שמולם הרכנת הראש יוצאת בטבעיות. והאמירה שלה תופסת אותי לא מוכנה בלי אלכוג'ל, מסכה ובלי מרחק ביטחון, מילת ביטחון של לפחות שני מטר. אז אני מחייכת אליה, את החיוך הכי קטן שלי, כזה שאפילו לא חושף שיניים, אותו חיוך שהולם הכי יפה את הניק. כי פעם, פעם פעם, למדו אותי שכשאין מה לומר, עדיף לחייך. ואני התלמידה המושלמת.אני שוקעת במחשבות לתוך הקביעה שלה, והיא צודקת, אני יודעת שהיא צודקת.
בדרך הביתה אני רואה אך הרחובות מתחילים להתרוקן, אך השקט שלפני הסערה מתחיל לרעום ומשאיר אותי חשופה להתמודד עם שאלות האושר והבדידות והחרמנות והקיום והכימייה שקיימת או לא ומה זה בכלל אומר לעבד כימייה?
ואני מרגישה אך דמעה קטנה, אחת, נושרת ממני והיא קצת כמו הבטחה שלא מומשה.