כתבתי על זמנים שמחים יותר, שמחים פחות.
כתבתי על תקוות, חלומות, חוויות.
כתבתי על הקשיים, על ההצלחות.
על נשים מרתקות.
הפוסטים האלה נמחקו, אינם, חלום רחוק של מציאות אחרת.
עכשיו אני כותב עליי.
לפני חודשיים התהפכו חיי.
הרופאים מעריכים שהיא הייתה שם עוד קודם, במצב שינה, אפילו כמה שנים, עד שהחליטה שזה הזמן.
קוראים לי הנוסע בזמן ויש לי סרטן.
סרקומה ע"ש יואינג, לסקרנים.
כן, זה תוקף בעיקר צעירים, לכן זוהי ההערכה של הרופאים.
היא הייתה שם, שלחה זרועות עדינות שהיום אפשר להגיד באילו צמתי קבלת החלטות הייתה ניכרת השפעתה.
הם ניסו לתקוף בכלים הכבדים, אבל היא לא מאלה שמתרגשים.
הם ניסו בשקט, בתחבולות, במזימות, אבל נאדה.
אפילו לא זזה.
א' תמיד אמר שאלה שאין להם שיער הם החכמים, כי אלה שאין להם משהו בראש, קיבלו מאלוהים את השיער, שיסתיר.
מוזר שזה משפיע על הראש ולא על הזקן נגיד, אבל זה החלק הקטן ממה שאני לא מבין.
חודשיים של כניסות ויציאות, של איבוד תחושת זמן, או תחושת חיות.
של מהפכה של החיים ב-180 מעלות.
המשכתי לכתוב כאן, כסוג של אסקפיזם. כי כאן הרגשתי בטוח.
הרגישים שכאן זיהו, שאלו - לא תמיד קיבלו תשובות, אבל ניסו.
אז למה אני כותב?
כי עד עכשיו זו הייתה סוג של הכחשה.
של "יהיה בסדר, ואני אתגבר" ואז לאט לאט מחלחל לו האסימון.
שזה לא בסדר, וכנראה שלא אתגבר.
אני לא רוצה לקבל עצות, אזניים קשובות והבעות פנים מבינות.
אני כותב את זה בשבילי.
להוציא בפה את המילים.
לבטא בשפתיים את מה שכולם רוצים להגיד ולא אומרים.
כנראה שגם הפוסט הזה לא יאריך חיים.
אבל הוא עוד שלב, עוד וי לסמן, בדרך לארץ החיים.
