פעמוני רוח

באמת תודה.

מבפנים.

בלי רעש, בלי בלאגן. 

קצר, מהיר ונקי. 

בלי הרבה מילים. 

בוודאי שבלי תארים.

תהיו טובים לעצמכם. 

תהיו רגישים לאחרים.

פיקחו עיניים. 

פתחו אזניים. הקשיבו, לשקט, למילים. 

בלי שקרים. 

קומו ולכו, זה יותר פשוט מלשנות אחרים. 

סבלנות, אמיתית כזו. 

מלאה בעוז, באמונה, בתקווה. 

לא הכל שחור, זה רק הלכלוך על העדשה. 

חשבו פעם, פעמיים לפני שאתם מדברים או כותבים. 

ואז עוד פעם, ושוב, אחרי כמה מילים. 

תודו לאחרים. 

לכל מי שנקרה בדרככם. 

אחלו יום, לילה, שבוע, חודש טוב. 

חייכו, גם כשקשה, אומרים שזה משפיע כלפי פנים. 

כשנראה לכם שאין עוד מקום, או אפשרות לנשום, קחו בכח עוד טיפה אוויר, תראו איך מגלים דברים חדשים. 

אני נסעתי בזמן, 

הקדמתי ואיחרתי, 

המסע עוד לא תם, 

אבל את דרכי כמעט וסיימתי. 

לקחת אוויר,

בצורה חרישית, 

רק דרך הפה,

ועכשיו עם קול המהום עדין, 

להגיע לכל נקודה, 

להרגיש את האוויר, 

את המשקל שגדל, 

את הראש שמסתחרר, 

הפה מתייבש,

קצות האצבעות מעקצצות, 

לאבד תחושת מיקום, 

לעוף מעל הזמן,

להוציא. 

להירדם בזריחה, 

להתעורר שעתיים אחרי, 

לאכול כי צריך, 

לחייך, בכח, בשביל אחרים.

עכשיו את הכחול הגדול,  

את הורוד הקטן אחריו.

זה עם השם המתוסבך הוא אחה"צ. 

שגרה חדשה ישנה, 

איך אפשר לשכוח כשכל היום צריך לזכור. 

אני מגלגל את זה בראש,

מנסה לדמיין,

להבין איך זה ירגיש,

וזה לא נתפס.

זה מלווה אותי לאורך היום,

זה מופיע בחלומות,

זה מעיר אותי משינה,

מלא בזיעה קרה.

אני קצת כן... מפחד.

אם רק היה אפשר לבקש. 

לא להסתבך יותר מדי, 

כמעט בלי בירוקרטיה,

כמה טפסים ודי. 

רק לבקש. 

וזה לא מסובך, 

זו רק בקשה קטנה, 

אבל היא חייבת להיות בקולי,  

על ידי,  ודי. 

חלום רחוק, 

חמוץ, מתוק.

בקשה פשוטה, 

לא יותר מדי. 

ודי. 

כתבתי על זמנים שמחים יותר, שמחים פחות.
כתבתי על תקוות, חלומות, חוויות.
כתבתי על הקשיים, על ההצלחות.
על נשים מרתקות.

הפוסטים האלה נמחקו, אינם, חלום רחוק של מציאות אחרת. 

עכשיו אני כותב עליי.

לפני חודשיים התהפכו חיי. 

הרופאים מעריכים שהיא הייתה שם עוד קודם, במצב שינה, אפילו כמה שנים, עד שהחליטה שזה הזמן.

קוראים לי הנוסע בזמן ויש לי סרטן.
סרקומה ע"ש יואינג, לסקרנים.
כן, זה תוקף בעיקר צעירים, לכן זוהי ההערכה של הרופאים.
היא הייתה שם, שלחה זרועות עדינות שהיום אפשר להגיד באילו צמתי קבלת החלטות הייתה ניכרת השפעתה.

הם ניסו לתקוף בכלים הכבדים, אבל היא לא מאלה שמתרגשים.
הם ניסו בשקט, בתחבולות, במזימות, אבל נאדה.
אפילו לא זזה.

א' תמיד אמר שאלה שאין להם שיער הם החכמים, כי אלה שאין להם משהו בראש, קיבלו מאלוהים את השיער, שיסתיר.
מוזר שזה משפיע על הראש ולא על הזקן נגיד, אבל זה החלק הקטן ממה שאני לא מבין.

חודשיים של כניסות ויציאות, של איבוד תחושת זמן, או תחושת חיות.
של מהפכה של החיים ב-180 מעלות.

המשכתי לכתוב כאן, כסוג של אסקפיזם. כי כאן הרגשתי בטוח.
הרגישים שכאן זיהו, שאלו - לא תמיד קיבלו תשובות, אבל ניסו.

אז למה אני כותב?
כי עד עכשיו זו הייתה סוג של הכחשה.
של "יהיה בסדר, ואני אתגבר" ואז לאט לאט מחלחל לו האסימון.
שזה לא בסדר, וכנראה שלא אתגבר.
אני לא רוצה לקבל עצות, אזניים קשובות והבעות פנים מבינות.
אני כותב את זה בשבילי.
להוציא בפה את המילים.
לבטא בשפתיים את מה שכולם רוצים להגיד ולא אומרים.

כנראה שגם הפוסט הזה לא יאריך חיים.
אבל הוא עוד שלב, עוד וי לסמן, בדרך לארץ החיים.