אתמול שלחתי לה את המכתב. מכתב מפתיע, פוגע.
הטחתי בה את כל ההאשמות שנאגרו אצלי בבטן וסיימתי בפסקה שמבקשת לחתוך את הקשר. כתבתי שנמאס לי שהיא נעלמת לי, ונמאס לי להרגיש אליה בידיעה שהיא תיעלם שוב.
התגובה לא איחרה לבוא. שלחה מכתב. (כתבתי עליו לפני 2 פוסטים)
כתבה דברים שלא הייתי מודע אליהם. דברים פוגעים. כתבה שאני גורם לה לברוח, שאני מרוקן אותה, וגורם לה לשנוא את עצמה ולפקפק ביכולת שלה לאהוב, להרגיש, להתמיד, להגשים חלומות, לרצות, ולהאמין בעצמה.
כואב... מאוד...
כתבה גם שעכשיו מפחדת לדבר, מפחדת להתקרב כי יודעת שאני גורם לה להמון רגשות שמתערבבים ביחד (רעים וטובים) והתוצאה – אחרי השיחות הכ"כ עמוקות האלה שלנו היא נותרת מרוסקת, מרוקנת, מנופצת... מרגישה לבד ולא מאמינה שתרגיש יותר לעולם. בוודאי לא עם אחרים.
כתבה על החבר החדש, אידיאלי. כתבה עליו בצורה שהצליחה אפילו לשכנע אותי שהפעם זה עשוי להיות אמיתי. שאולי היא באמת מוכנה לאהוב מישהו באמת, להיות שלו ולהעניק לו ממנה. להשקיע, להקריב...
שלחתי הודעה קצרה באיסיקיו. הודעתי שקיבלתי את המכתב וביקשתי שתתקשר כשיהיה לה זמן כדי שאוכל להגיב על הדברים המפתיעים (והפוגעים) שכתבה במכתב.
האם יתכן שלא שמתי לב לכל אלה? שזו באמת הסיבה שהיא נעלמת כל פעם מחדש? האם יתכן שבגללי שנינו נפגעים כל הזמן?
הטלפון מצלצל, על הצג מהבהב שמה.
דיברנו. התחיל טוב, נגמר רע. כבר לא רוצה לחתוך. ידעתי שזה יקרה, לכן שלחתי מכתב, אבל המכתב ששלחה לי בחזרה קצת שיבש לי את התכניות.
כעת, לאחר שיחתינו אני מוצא את עצמי משוחח לעצמי:
עצמי: יופי דן, שוב עשית את זה
אנוכי: לא התכוונתי
עצמי: מה זה משנה אם התכוונת או לא? שוב היא בוכה בגללך, שוב ניפצת אותה!
אנוכי: אבל לא עשיתי שום דבר רע, בסה"כ דיברנו. ואני מאוד השתדלתי להיות עדין, לא להיכנס לבועה שלה.
עצמי: אתה הרי יודע שאתה חודר את הבועה שלה כמו כלום. אתה יודע שאתה נכנס אל תוך-תוכה כאילו אין שם דלת נעולה או מלא חומות הגנה.
אנוכי: יודע... זה ככה מהפעם הראשונה ששמעתי את קולה והיא את שלי
עצמי: אז למה שלא תעזוב אותה בשקט? למה שלא תחתוך? הרי היא כתבה לך מכתב שמתאר כמה אתה רע בשבילה, כמה אתה משאיר לה בכי, ריק, וריסוק ביטחון עצמי
אנוכי: כן, אבל זו היא שהתקשרה, וזו היא שפתחה את הנושא הכ"כ אישי הזה...
עצמי: צודק, היא באמת צריכה אותך... אתה היחיד שמסוגל להגיע אליה, אתה היחיד שמסוגל לגעת בה בפנים ולגרום לה להרגיש, ועם זאת היא כ"כ צריכה רחוק ממך....
אנוכי: היום שוב גרמתי לה לפקפק ביכולת שלה לאהוב מישהו. בדמעות אמרה שאינה מרגישה איתו את שמרגישה איתי, בדמעות ביקשה ממני לעשות את אשר מכאיב לה יותר מכל, את אשר מרגיש הכי טוב והכי רע בו זמנית.
עצמי: מה ביקשה?
אנוכי: ביקשה שאכנס אל תוך הבועה שלה, אמרה שכבר לא זוכרת איך זה מרגיש, שלא יודעת אם עדיין יש לאן להיכנס. מכיוון שלא מסוגלת להכניס אף אחד מלבדי אמרה שצריכה שאגע, צריכה להרגיש אותי בפנים, צריכה להרגיש... צריכה לדעת אם עוד מסוגלת להרגיש, אם יש בכלל עוד מקום שאוכל להיכנס אליו.
עצמי: ועשית את זה??!? אתה הרי יודע כמה מרוקנת היא יוצאת אחרי השיחות שלכם, אתה יודע כמה החיבור הזה ביניכם, מדהים ככל שיהיה, גורם לה לברוח...
אנוכי: לא רציתי... ניסיתי לעצור את זה, אבל החיבור בינינו פשוט מושלם. השיחה הייתה כ"כ עמוקה (למרות שהתנהלה רק דקות בודדות...) שפשוט מצאנו את עצמנו פתאום במצב המוכר והידוע, חופרים אחד בנפש של השני, חושפים שכבה ועוד שכבה, עד שהתחילו הדמעות.
עצמי: למה היא בכתה?
אנוכי: שנינו בכינו... כלומר, לא ממש בכי, אבל העיניים התמלאו בדמעות ואולי אפילו זלגה לה טיפה או שתיים.
עצמי: מה היא אמרה על זה שבכית?
אנוכי: אני לא חושב שהיא שמה לב.
עצמי: ואתה ? איך הגבת לקולות העצובים שיצאו ממנה?
אנוכי: נשבר לי הלב, כמו בכל פעם... הבחורה הזו פשוט מדהימה ואני שמח שאנחנו חברים כ"כ קרובים. כשהיא בוכה אני מרגיש את ליבי צועק אליה, מנסה לעזור ויודע שלא יכול... מזכיר לי קצת דג שנמצא מחוץ למים, מנסה בכל כוחו לקפוץ חזרה למים אבל יודע שאין סיכוי להציל את עצמו.
עצמי: מספיק עם הקלישאות, ספר לי מה קרה אח"כ.
אנוכי: כמו תמיד, היא ברחה לי...
עצמי: מה ברחה? לאן..?
אנוכי: רצתה לדבר איתו, אמרה שצריכה לשמוע אותו.
עצמי: בטח רצתה לוודא שאתה לא היחיד שגורם לה להרגיש...
אנוכי: אולי... הלוואי והייתי יודע. כלומר, אני יודע בדיוק איך הרגישה, יודע שנבהלה כשראתה כמה מהר התרסקו חומות הגנה שנבנו בעמל רב, יודע שהחלה לפקפק באהבתה אליו, האהבה לחבר שלה אותו היא "אוהבת" (או חושבת כך).
איני יודע, עם זאת, מדוע ברחה בדיוק באותו רגע, מדוע לא הייתה מסוגלת להמתין עם זה עד סוף שיחתינו, מדוע דווקא אליו?
עצמי: אני יודע מה אתה חושב, כמה טיפוסי מצידך. אתה חושב שברגע שהתקרבת, ברגע שכבר היית בתוך הבועה שלה והיא חזרה להרגיש אותך, להרגיש בכלל, היא נבהלה וברחה שוב – כמו תמיד.
אנוכי: אוף !! יש לי כ"כ הרבה מה לומר לה עכשיו, והיא רק רוצה לברוח, פוחדת שאכנס, נבהלת שמצליח עדיין להיכנס אחרי כ"כ הרבה זמן.
עצמי: זה רק כי היא יודעת כמה קל לך להיכנס, כמה קל לה לתת לך להיכנס ולגעת בה.
אנוכי: זה בוער בי! אני משתגע...! למה היא לא מתקשרת שוב???
עצמי: היא מדברת א-י-ת-ו , עם חבר שלה !!
אנוכי: חבל לך על הזמן, אני יודע שאתה מנסה לגרום לי לקנא אבל אני לא מרגיש מאויים, זו לא תחרות. הוא החבר שלה ואני....
עצמי: כן, באמת, מה אתה בשבילה?
אנוכי: ......
עצמי: כשסוף סוף צריך את הפה שלך דווקא עכשיו אתה שותק.
אנוכי: ...........
עצמי: אתה לא חבר שלה, אבל גם לא ידיד. המשיכה הפיסית ביניכם משתוללת כשאתם טובעים האחד בעיני השניה אבל מעולם לא שכבתם. אז מה בדיוק אתה בשבילה? ואולי צריך לשאול: מה היא בשבילך?
אנוכי: אני לא חבר שלה וגם איני מרגיש נחות ממנו. היא האדם היחיד איתו החיבור שלי מושלם. היא יודעת להבין אותי כפי שמעולם לא הצליחו. היא היחידה שמבינה אותי בדיוק כפי שאני מתכוון ועוד לפני שאני פותח את פי להסביר, היא לא רק מבינה את רגשותיי אלא ממש מרגישה אותם, מרגישה בדיוק כמו שאני מרגיש אותם..... וכנ"ל הפוך.
עצמי: אז אולי אפשר לקרוא לה החברה הכי טובה שלך?
אנוכי: מה פתאום?? בכל פעם אחרי שמתקרבים היא נעלמת, בורחת. זוכר את המכתב שלה? מילים כמו מתרוקנת, מתנפצת, נפגעת, פוחדת, בוכה, בורחת, מפקפקת, מתרסקת מילאו את הדף.
אני פוגע בה והיא פוגעת בי. תמיד. אח"כ היא בורחת. תמיד. בגלל זה אני נפגע. תמיד.
עצמי: אז בגלל שאתם לא מדברים כל יום אתה מסרב לקרוא לה החברה הכי טובה שלך?
אנוכי: זה יותר כמו ניתוק. רוב הזמן אנחנו מנותקים אחד מן השני, או פוגעים אחד בשני. ובפעמים המעטות שאנחנו מדברים, השיחה נמשכת עד הבוקר ואנחנו מגיעים הכי עמוק. יותר עמוק משאפשר לתאר. אבל למה בכלל לנסות להכניס את הקשר הזה להגדרות?
עצמי: כי אתה שוקל אם לחתוך אותו.
אנוכי: בטח שוקל. סיום הקשר הזה יכאב לשנינו ויגרום לריקנות אדירה בחיינו, אבל אולי זה עדיף מהמחזוריות הזו בה שנינו נפגעים שוב ושוב ושוב ושוב.....
עצמי: אני מתאר לעצמי שככל שאנשים יותר קרובים כך הם נפגעים יותר כשקורה משהו.
אנוכי: אין לך מושג כמה אתה צודק. . . . . . . . .
עצמי: מה תעשה?
אנוכי: אני צריך לדבר איתה, אני חייב להתקשר.
עצמי: זו טעות.
עצמי: זה הולך להרוס אתכם, את שניכם.
עצמי: אתה באמת הולך להתקשר אליה?
עצמי: .... אנוכי?....
עצמי: אני לא מאמין,
עצמי: אנוכי...?
עצמי: א - נ – ו – כ – י . . . . . .? ? ?
לפני 19 שנים. 13 ביולי 2005 בשעה 22:14
