אני לא סובל אנשים ש"נעלבים" מכל דבר קטן.
חלקם באמת נעלבים ואיתם זו בעיה כי אני לא יכול להיות אמיתי וגלוי ופתוח אלא תמיד לחשוב מראש על כל דבר שאני עושה או אומר.
תמיד להיזהר במילותי שמא אפגע בהם,
שמא ישמעו משהו לא נעים.
אפילו הייתה זו דעתי הכנה, אפילו הייתי חולק על דבריהם או מעשיהם בלי כל כוונה לפגוע...
בסוף ממילא זה לא מצליח. הם ממילא נעלבים..
אני לא מתכוון לפגוע אבל בתקופה הזו של חיי קצת קשה לי להתמודד עם כל האובר-רגישות הזו.
אני כועס עליהם כי הם מסתכלים רק על הצד שלהם ולכן נפגעים.
במקום לנסות ולראות את שני הצדדים גם יחד, ואולי גם לראות בסוף את התמונה הגדולה, להבין את העניין הזה שאנשים שונים אחד מהשני,
שאנשים לא תמיד יסכימו איתך,
להבין שאנשים לא תמיד מרוכזים 100 אחוז רק בך
אבל זה כל אלה לא אומרים שהם לא אוהבים אותך.
לעיתים האנשים היחידים שיאמרו לך את האמת (שלפעמים אינה נעימה לאוזן) הם דווקא אלו שאוהבים.
*כמובן שני לא מדבר כאן על אותם אלה שבאמת אני פוגע בהם. באמת הייתי לא בסדר איתם. אני מדבר על האנשים שעושים סרט ונעלבים מכל דבר קטן כמו שכתבתי בשורות האחרונות.
חלקם השני נעלב ב"כאילו".
כלומר, משהו שעשית או אמרת לא מצא חן ביניהם אז הם עושים מזה סרט. את זה אני כבר ממש שונא...
חוץ מהעובדה שזה מעצבן,אני תמיד מרגיש שאני חייב לבדוק אולי באמת פגעתי בהם.
ממש סחטנות רגשית.
שונא את זה.
עכשיו מה הקטע? בד"כ זה באמת סתם אצל אותם אנשים, מנסים לשחק על המצפון שלי (חושבים שעוד נשאר לי כזה), חושבים שבגלל שאני מנסה להיות חביב לבריות הסובבות אותי אני גם אתחנן שלא יהיו איתי "ברוגז".
לא. אני מעדיף להישאר לבד מאשר לשחק את המשחקים הטפשיים והמטומטמים האלה.
כאילו- אנשים!! מה הקטע?? מה הבעיה שלכם, מה אתם דפוקים או משהו???
לא עוד סחטנות רגשית!
לפני 19 שנים. 5 בספטמבר 2005 בשעה 19:35