מין הוא לא מעניין. המיניות היא המעניינת.

שלא תגידו שאני לא מזהיר:
אין בשביל מה לקרוא את זה.
זה ארוך מאוד.
ארוך מידי!!



חזרתי. חופשה מהמילואים...
כל כך לא רציתי לחזור...
כ"כ רציתי להישאר באמצע הכלום ולבזבז את חיי עד שיגיע סופם...
אני חושב שאי שם במהלך הדרך אני הלכתי לאיבוד. לעצמי...
ניסיתי לנצל את ארבעת הימים האחרונים ולהבין מה לא בסדר איתי.
לא הצלחתי.
או אולי נכשלתי.
ארבעה ימים של כלום. של ריק.
הדבר היחיד שהצלחתי להבין שזה כנראה לא קשור לאף אחד.
זה לא קשור לאף אחד, זה לא באשמתו של אף אחד.
זה אני!
משהו בי לא בסדר.
משהו בי ממש ממש חולה.
או פצוע.
או פגוע...
אני חושב שהגעתי לנקודה שבה אין לי אלא להישיר את עיניי ולהתבונן בתוך עצמי.
ברור לי שמשהו לא בסדר בי. רק בי!
אולי זו הדרך שאני חושב,
אולי אלו הן הציפיות שלי,
אולי אלו פערים ביני ובין כולם באיך שאנחנו רואים דברים
אולי הבעיה היא בצורה שאני מביע את כל האהבה שיש בי
אולי הבעיה היא האהבה שבי, כ"כ הרבה אהבה שאף אחד לא ממש מצליח להתמודד איתה.
אולי הבעיה היא שאני רוצה\מחפש\מייחל\מצפה שמישהו יחזיר לי אהבה כזו, אבל אף אחד לא מצליח, או לא רוצה, או לא מרגיש.
אולי אני רוצה שמישהו יתחשב גם בי כאשר הוא מביע את האהבה, ולא יפטור את עצמו בלומר שלוש מילים שהפכו בשבילי לכלום\לזבל\לאפס. מילים שנאמרו כ"כ הרבה בפניי, מילים שכל מה שהיו זה מילים, מילים שלא גררו אחריהם סוג מסויים של התנהגות או מעשים.

נמאס לי. גם את זה אני יודע.
נמאס לי להיפגע כל הזמן
נמאס לי לפתוח את עצמי ובגלל זה להיפגע.
נמאס לי לחשוב כל הזמן איך לא לפגוע באחרים.
נמאס לי שאני היחיד שחושב כל הזמן איך לא לפגוע בסובבים אותי אבל אנשים לא חושבים איך לא לפגוע בי.
נמאס לי!!

אני פגוע,
אני כואב,
אני מיואש,
אני על סף שינויים מרחיקי לכת באישיות שלי.
עוד מעט אני אצעק בקול:
No more mister nice guy!!
עוד מעט אתחיל לעשות רק מה שטוב לי גם אם זה פוגע באנשים.
אאטום את עצמי לעלבונם.
יפסיק להיות לי אכפת מאחרים.
אני! רק אני! רק דניו!
כי מגיע לי. אני יודע שמגיע לי, אני רק לא יודע איך אף אחד לא מבין שמגיע לי.
מגיע לי יותר!
מגיע לי...

כל חיי נלחמתי כדי להיות מי שאני.
אם יתרחשו השינויים האלו אני כבר לא אהיה יותר דניו.
אני אהיה בנאדם שאני שונא,
אבל אני מאמין שעדיין יהיה לי יותר טוב.
ההרגשה שאני מרגיש היא נוראית,
אני כ"כ פגוע ומצולק מבפנים.. לא חשבתי שזה אפשרי...
מרגיש שנתתי יותר מידי מבלי לקבל בחזרה.
מרגיש שגם מה שכן קיבלתי לא אומר לי הרבה.
היו אנשים שאמרו שהם נותנים בחזרה.
ראבאק!! אני רוצה להרגיש שמישהו מקריב בשבילי משהו,
רוצה להרגיש חשוב למישהו...
אני רוצה לבוא על חשבון משהו, להרגיש שאני יותר חשוב ממשהו, לא משנה ממה...
רוצה שיוותרו על משהו שמאוד רוצים רק בשביל להיות איתי עוד קצת, או לדבר איתי קצת..
אני לא רוצה יותר להיות רק "נוח".
לא רוצה שישמחו בחברתי כל עוד אני מעביר זמן פנוי...
לא יכול יותר להיות תמיד במקום שני או שלישי..
רוצה להיות אצל מישהו מקום ראשון.
להופיע בסדר העדיפויות לפני כולם אצל מישהו...

מספיק כבר להגיד לי שקרים.
המילים הן כבר לא פונקציה. בכלל.
בכלל!
לא מאמין יותר למילים.
הן לא מעבירות לי את הרגשות של מי שאומר אותן.
"אתה הכי חשוב לי"
"אני כ"כ אוהב\ת אותך"
לא מאמין!
רוצה להראות לי? בבקשה... אבל מילים כבר לא עושות את העבודה.
למעשה... הן מעולם לא עשו.
אולי בגלל זה הגעתי למצב כ"כ קיצוני.
כל הזמן הייתי שומע את המילים
מילים יפות, מביעות הרבה רגש, הרבה הערכה..
אבל כל מה שהיה שם זה רק מילים...

אני מנסה להבין עכשיו מה הדבר המרכזי שמפריע לי.
מה הביא אותי להיות במצב כזה.
אני כותב את הדברים ומרגיש מסכן ועלוב.
יודע שאנשים יקראו אותי ועכשיו כולם כבר ידעו כמה קטן אני.

אולי זה הקשר איתה שעשה לי כ"כ רע.
הוא התחיל נהדר, אחד הדברים הטובים ביותר שקרו לי בחיי.
אבל אז, ביום בהיר אחד היא החלה להתרחק.
כאשר הייתי שואל אותה היא הייתה מכחישה.
שולפת מילים של אהבה,
דמעות זלגו..
אבל הריחוק היה קיים.
ואז המצב המשיך להתדרדר.
היא פגשה מישהו... הייתה איתו.
אני לא אדם קנאי ולכן לא נלחמתי עליה.
כ"כ אהבתי אותה שהחלטתי שהיא תעשה מה שטוב בשבילה, ואם זה אומר שאני אהיה רק ידיד מהצד, או חבר טוב, כאשר היא תהיה איתו אז זה בסדר מבחינתי.
באמת שזה היה בסדר מבחינתי..
אבל תוך כדי היא המשיכה לטעון שהיא רוצה אותי.
המשיכה לשלוף את המילים החזקות שלה שדיברו אהבה, דיברו משיכה...
לא יכולתי שלא להאמין.
ציפיתי כבר לראותה... אך לא.
כל הזמן פגישות היו מתבטלות כל הזמן סיבה אחרת..
הסיבות היו כ"כ טובות וכ"כ לא באשמתה שהמשכתי להאמין למילות האהבה שיצאו מפיה כל הזמן וללא הפסקה. הרגשתי בהן כנות. ידעתי שהיא מתכוונת לזה. ידעתי שהנסיבות פשוט לא מאפשרות שניפגש, לא מאפשרות כלום... היא עסוקה, עבודה, הבן-זוג, ...
הרגשתי הרעה גברה מיום ליום כי בכל יום מחדש היינו קובעים שהיום לא נבטל, ובכל יום מחדש צצה סיבה והיא ביטלה. כל יום התאכזבתי מחדש, כל יום התאכזבתי יותר....
לא הפסקתי להיות שם בשבילה . כשקשה.. כששמח... כשעצוב או כשסתם...
תמיד שם בשבילה... כ"כ אוהב..
לא תמיד זה היה הדדי...
מאז שהחלה להתרחק לא ויתרה על שום דבר למעני, בשביל קצת זמן איתי ....

האכזבה הזו אולי פתחה את כל הרע שאני חש עכשיו, כי לפתע זה נחת עלי, לפתע נפקחו עיני .
זה קרה כאשר היא הקריבה בעבור חברה רחוקה שלה משהו מאוד בסיסי, השקיעה בה מעט זמן. זה שבר כבר את גב הגמל כי בי היא לא השקיעה אפילו את המעט הזה. תמיד אין זמן, "אין זמן.."...
תמיד היא בכתה לי בטלפון שברגע שיהיה זמן היא תעזוב הכל ותבוא.
אבל אז.. היא ויתרה על משהו שהייתה צריכה לעשות כדי ללכת לחברה שלה. סתם ככה, מפגש... לא היה שם שום דבר דחוף, החברה לא הייתה אפילו עצובה, פשוט היה בא לה ללכת.
ברוב טובה היא גם הסבירה לי שזה מאוד חשוב לה ולכן היא הולכת לחברה שלה.
נפל האסימון.
כשחשוב אז משקיעים.
כשחשוב אז מקריבים...

ואני חוזר למה שכתבתי קודם ומוצא קשר ברור:
ציטוט: אני רוצה להרגיש חשוב למישהו... אני רוצה לבוא על חשבון משהו, להרגיש שאני יותר חשוב ממשהו, לא משנה ממה...אני לא רוצה יותר להיות "נוח". לא יכול יותר להיות תמיד במקום שהוא לא ראשון.. אצל אף אחד.
מספיק כבר להגיד לי שקרים.

אוקיי, וואו... סופסופ מסקנות. ידעתי שהכתיבה עשויה לעזור.
זה הדבר הראשון שמפריע לי.
האם הנזקים הפיכים? לא יודע...
בפעם האחרונה שדיברנו שפכתי את ליבי לפניה . לאחר מספר דיונים בנושא היא אמרה שהבינה. שרוצה לשנות...

האם אני מסוגל להמשיך? לא יודע...

האם אני אוהב אותה? כן... מאוד.

האם היא אוהבת אותי? לא יודע.. אני מניח שכן.

האם היא תצליח להראות לי את זה עכשיו? כשמילים הן כבר לא פונקציה לכלום? לא יודע.. אני מניח שלא.

האם הייתי רוצה שהיא תנסה? כן.

אבל אני כבר לא יודע כיצד אוכל להאמין עכשיו...

אני יודע מה אני צריך כדי להאמין:
אני רוצה שהיא תוותר על הדברים הכי חשובים לה בשבילי.
רוצה להרגיש שאני הכל בשבילה. ששום דבר לא חשוב חוץ ממני.
רוצה שהיא תקדיש כל רגע כדי לחשוב איך להביע את האהבה שלה אלי ללא מילים. במעשים.
רוצה שהיא תקדיש מזמנה הפנוי למחשבות על איך היא תוכל לפצות אותי (לפצות זו לא המילה שאני מחפש אבל תחיו עם זה!)
רוצה שהיא תקריב בשבילי. רוצה להרגיש את זה
רוצה שהיא תמצא דרך שארגיש שאני חשוב לה, לא רק שאשמע זאת...
רוצה להרגיש שהיא מתחשבת בי!
רוצה להרגיש ולא לשמוע!!!

נכון, זה נשמע כאילו אני רוצה להפוך אותה לשפחה שלי.
אולי...
אבל זו לא המטרה שלי, באמת.
העניין הוא שאני כ"כ פגוע ומצולק, כ"כ לא מאמין, כ"כ מרוחק ומסוגר בפניה עכשיו ...
כמו שהמצב כרגע אני לא מסוגל להמשיך.
בגלל המרמור והטינה שהצטברו בכל התקופה האחרונה אני מרגיש שהיא חייבת לאזן את זה.
היא תהיה חייבת לעבוד חזק ולעשות הכל כדי שאאמין שוב, כדי שארגיש את ששומע, כדי שהמעשים והכוונות שלה יחדרו דרך המעטפת שנוצרה סביבי.
אני לא מעוניין לקלר אותה . זה בכלל לא העניין. (היא גם לא בקטע, היא וונילית)
אין לי שום רצון להגיד לה מה לעשות ואז לקבל את זה. אני לא בטוח שזה יתרום להרגשתי.
אני רוצה שהכל יבוא ממנה. מיוזמתה.
אני רוצה שהיא תקדיש כל רגע פנוי כדי ליזום, לתכנן, לעשות ו"לרכוש" אותי ואת אמוני בחזרה.
רוצה שהיא תשבור את הראש ותחשוב ותחליט איך היא עושה זאת
באיזשהו מקום יעשה לי טוב לראות אותה מתרפסת. אולי זה יצר הנקמה שמתעורר.. (איכס! אני מגעיל את עצמי!)

נכון, זה לא שפוי מצידי, אבל כבר מלפני 10 דקות הפסקתי להיות שפוי.
אם היא תעשה זאת אני אהיה מאושר, היא תגרום לי להבין שבאמת היא אוהבת אותי אבל הייתה עיוורת לרגשותיי. אם תבחר שלא לעשות זאת, או שתנסה ולא תצליח אני פשוט אעשה סוויצ' בראש ואנסה להסתכל עליה כידידה, כחברה טובה בלבד. בלי הפן הרומנטי, בלי הפן המיני...

ארבעה ימים לא הצלחתי להגיע למסקנות ועכשיו אני סופסוף מצליח. (וזו רק המסקנה הראשונה).
אז זה לא שפוי אבל זה מה שיידרש ממנה. אני לא יודע אם היא תעשה את זה. למען האמת קצת קשה לי להאמין... אבל אני מקווה. מאוד מקווה שהיא כן תנסה ומאוד מקווה שהיא גם תצליח. זו לא משימה קלה להשיג אמון שאבד ועכשיו זה כבר השלב שלא מספיק הניסיון ולא העיקר הכוונה. עכשיו זה העיקר מעשים. העיקר תוצאות. חאלס דיבורים.
טוב, זה היה נושא אחד שמהווה חלק משורש הבעיה אצלי.
לנושא הבא:



אני חושב שקצת איבדתי את עצמי.
אם זה בתוך הקשר הזה שתיארתי חלק קטן ממנו כרגע (תיארתי את הרע, השמטתי את הטוב ויש הרבה טוב), ואם זה בכלל, בחיי.
אני כבר מספר חודשים לא עובד- מבחירה.
לא לומד- מבחירה.
תקוע בקשר רומנטי ללא עתיד- מבחירה.
עשיתי עוד לא מעט בחירות, שבשעתן היו נראות כמו בחירות נכונות, כל אחת וסיבותיה.
עכשיו נראה שטעיתי ברבות מהן....
הגעתי למצב בו הריגוש הגדול ביותר בחיי הוא התכנית לקנות אופניים בקרוב.
בבקשה לא לצחוק. זה אמיתי. וזה עצוב... לא לצחוק כי אותי זה בכלל לא מצחיק.
אני הייתי אחד האנשים השאפתנים שאני מכיר, הייתי חד, הייתי אדם שאפשר להעריך ועכשיו ערכי ירד אפילו בעיניי...
לדעתי אחת הסיבות שנשארתי ללא מטרות ושאיפות היא כי לא רציתי אותן.
עכשיו נותרתי בלי.
עכשיו צריך למצוא אותן מחדש.
צריך למצוא את עצמי מחדש, כי נדמה לי שאבדה לי דרכי.
אין לי יותר מה לכתוב על זה אבל זה פשוט בגלל שאין על מה לכתוב.
אין- כי איבדתי.
איבדתי אותי...
זה מסביר הרבה ממה שכתבתי באחד הפוסטים הקודמים שלי: "אכזבה".

גם בקשר שכתבתי עליו למעלה איבדתי את עצמי כי רק נתתי ונתתי בעוד שלא קיבלתי כלום. נתתי את כולי וכבר לא נשאר דניו.
נגמר...
אבד...



הנושא הבא שמפריע לי:
יש בי המון אהבה אבל אני לא מצליח להעביר אותה לאנשים אותם אני אוהב.
נראה כאילו הדרך בה אני מתייחס לאנשים שאני אוהב (וכאן נכללים גם הקשרים הרומנטים שלי) מאוד מוערכת, אבל זה הכל. עם בחורות אני מוצא את עצמי לעיתים עושה, דואג, שומר ואוהב כפי שמעולם לא אהבו אותן, והן גם אומרות לי את זה, אבל זה פשוט לא עובר. (כן, למרות שהן אומרות את זה עושה רושם שהן עדיין לא ממש מבינות).
לדוגמא בקשרים רומנטיים: לאט לאט אני הופך להיות חבר טוב יותר מאשר חבר רומנטי, לאט לאט נעלמים אותם רגשות שצריכי בשביל לקיים קשר רומנטי...
בנוסף, בשלב מסוים זה הופך להיות ברור מאליו. מתחילים לצפות ממני להתנהגות שכזו במקום להמשיך להוקיר אותה. זה קורה עם כולם, גם עם כולן.
להלן הקשרים הרומנטיים שהיו לי:

אחת ביקשה כל הזמן שאומר לה שאני אוהב. כשלא הייתי אומר הייתה שואלת ("אתה אוהב אותי?...") (!!?!?%@!#^!^????!!!!!) כאילו מה..?! את לא מרגישה? את לא יודעת? את לא זוכרת מלפני שעה? את חושבת שדברים השתנו????? אין יסודות לקשר בינינו??

אחרת אמרה לי אחרי 10 חודשים שהיא לא מרגישה נאהבת ומעולם לא הרגישה. פשוט אין מילים לתאר את הכאב שהשאירה בי, את הרגשת האימפוטנציה הרגשית...

שלישית אמרה שמעולם לא הרגישה שמישהו מתייחס אליה ככה ובגלל שהגברים שאהבו אותה מעולם לא השקיעו כ"כ אז נראה לה שמשהו לא בסדר.

לא, אני לא נהיה תלותי ולא אובססיבי, פשוט משקיע במי שאני אוהב.
התיישבתי לכתוב את כל זה כי מעכשיו אני מפסיק להאשים את כל העולם ומתחיל להבין שהאשמה בי.
הייתי יכול לטעון שאני נופל על בחורות שאינן מתאימות לי, אבל זה קורה פעם אחר פעם... זו בדיוק הסיבה שכל הקשרים האלו נגמרו... אז משהו בי לא בסדר.
משהו באהבה שלי לא בסדר.
משהו בצורה בה אני מנסה להעביר את האהבה שלי לא בסדר.
אולי אתחיל להגיד לכולם שאני אוהב.
אומר זאת כל הזמן.
לכל אחד שחשוב לי.
כל הזמן.
נראה כמה אז יהיו שוות המילים האלו...
אבל לא! כבר החלטתי שמילים לא שוות יותר כלום בעיניי. (נכון, קיצוניות... אבל הגיעו כבר מים עד נפש!)

אחד הדברים שאני עוד צריך לשנות זה החשיבות של המילים האלו בעיניי. תמיד הייתי חושש להשתמש בשלושת המילים כי לא הייתי בטוח ברגשותיי, ולא ידעתי אם התחושה מספיק חזקה כדי להגדיר אותה אהבה. גם לא רציתי לפגוע בבחורה לה אני אומר זאת אם יתחוור לי שהדברים השתנו.
אהבה בשבילי זו מילה ענקית שמנסה להביע רגשות עצומים! לצערי כנראה שבשביל אנשים אחרים זה כבר לא ככה. אולי היום משמעות המילה היא שאתה נהנה עם מישהו.
אז מכיוון שמילים כבר לא שוות כלום אולי אזרוק את המילים האלו גם אם אני לא בטוח, העיקר לא לחשוש מהן, העיקר להוריד את ערכן בעיניי...
אולי אז אהיה מסוגל לומר אותן שוב ושוב ושוב מבלי לחשוש משחיקה של המשמעות והעוצמה שבהן (מכיוון שכבר החלטתי שהן לא משמעותיות יותר!!)
ואולי אם הבחורה תשמע אותן שוב ושוב אז היא תהיה בטוחה שאני אוהב אותה.
ואם היא תיפגע? אז שתיפגע...!! עדיף מאשר להמשיך להיפגע. להמשיך להרוס כל קשר בגלל שאני לא יודע להביע אהבה, בגלל שאני "נכה רגשית".

*אוףףף, אני שונא את מה שאני כותב!!!
אני לא יודע אם אהיה מסוגל לעשות זאת...
אני חייב לציין שזה נראה לי עלוב!!
זה מרגיש לי לא אני .
זה מרגיש לי שרק אנשים קטנים עושים כך.
אבל יש לי בעיה. כשאני מראה אהבה כמו שמרגיש לי נכון, אף אחד לא מבין.
לא יודע... אני חייב עוד לחשוב על הדברים.


כשאני אוהב מישהי אני נותן לה את כולי. נכון, אני משתדל להשאיר קצת לעצמי אבל היא תקבל מאה אחוז ממה שאני מסוגל לתת לה.
ואני מסוגל...
בניגוד להרבה אנשים אני באמת מסוגל לתת, באמת מוכן לתת, להקריב, להיות.
כרגע קצת קשה לי לסמוך ולהאמין אבל אני מאמין שזה יחלוף מתישהו, כאשר הצורך יגבור על הכאב.


הנושא האחרון לבינתיים הוא האקסית שלי.
אני חייב לשחרר אותה, אבל הרגשות לא מרפים.
היא חשובה לי,
אני אוהב אותה (אבל מה זה מילים, אחרי הכל).

היא כבר לא רוצה אותי...
איני מבין מדוע עד עכשיו קיוויתי בעומק ליבי שיום אחד נחזור.
אני חייב להרפות, חייב לשחרר.
חייב לנער ממני את הרגשות כלפיה.
למעני,
5 חודשים אנחנו כבר לא ביחד...
אולי אני צריך לנסות לעשות סוויצ' בראש גם כאן.
אולי אנסה באמת ובתמים להיות ידיד שלה, אולי כך יתחלפו הרגשות שיש ברגשות אחרים, רגשות של חברים טובים...
אבל איך עושים סוויצ' כשעוד יש טיפת תקווה?
אתרכז בדברים שאמרה, שאין סיכוי,
שרגשותיה התפוגגו להם...
אני אנסה, אבל זה עוד לא הזמן כי אני חייב להיות קצת יותר חזק ושלם עם עצמי. חייב למצוא את עצמי, את דרכי, חייב לאחות חלק מהפצעים כדי שיהיה בי הכוח לבצע את השינוי הזה.
אבל אני אבצע אותו. ברגע הראשון שארגיש שכוחותי יהיו איתי שוב.
לא אנסה להשיג אותה בחזרה,
לא אשחק את הרומנטיקן המושבע.
אם היא לא רוצה אז זה כנראה ממילא חסר סיכוי...
זוהי ההחלטה האחרונה להיום.



אוווף.
יופי, הגעתי למסקנות. אפילו כתבתי אותן. מה זה עוזר לי? זה לא!
אני עדיין מרגיש חרא!
אם הייתי יכול להוציא לשון על כולכם הייתי עושה את זה כי עכשיו אתם יודעים כמעט הכל!
[לשון]