אני לא אדם קנאי, אבל לפעמים בכל זאת היא תוקפת אותי, הקנאה. זה רק טבעי שאקנא מידי פעם אבל מכיוון שאני לא מורגל בתחושה הזו מאוד קשה לי להתמודד איתה. הקנאה גורמת לי לקנא, גורמת לי לכאוב, גורמת לי ליפול. למזלי אני לא טיפוס קנאי ולכן הקנאה גם לא נשארת אצלי יותר מידי זמן. מהר מאוד היא מתחלפת ברגשות של אהדה אמפתיה וסימפטיה. כאילו מתרחש מהפך בליבי, כאילו אני הופך שמח בשביל האדם שטוב לו במקום לקנא.
ככל שאני מעמיק בעניין אני מתקשה להגדיר את המונח "קנאה" בשבילי. יש המון סוגים של קנאה, המון דברים לקנא להם ובהם... רק ההבדל בין קנאה שמקנאים למישהו ובין קנאה שמקנאים במישהו הוא עצום. המון סוגים של קנאה ורק מילה אחת מרה, קנאה. מי שהמציא את המילה הזו בהחלט ידע מה הוא עושה, היא אפילו נשמעת כמו משהו שהקיאו, קנאה...
בימים האחרונים התעוררה אצלי קנאה, אני מוצא ניחם בידיעה שאוטוטו יגיע השלב הטוב של הקנאה, שלב שלא מתרחש אצל כולם אבל אצלי הוא כבר טמוע כמו מנגנון הגנה מפני טביעה.
עוד מעט זה חולף, עוד מעט זה מתחלף. באהבה, בהבנה, במתן ללא גבולות... רק שיגיע כבר כי בינתיים קצת מסריח פה.
לפני 19 שנים. 14 בספטמבר 2005 בשעה 12:49