השינוי החל...
ישנתי עד שעה 13:00 וכשקמתי נכנסתי ישר לאמבטיה חמה. איזה כיף..
משם, מתוך השלולית הנעימה בה השתכשכתי התחלתי לבצע שיחות טלפון ולדבר עם היקרים לי כל כך שפגעו בי כל כך. שיחה אחר שיחה, כל שיחה נמשכה שעות, נפתחתי אליהם. לא חשבתי שאני מסוגל עוד להיפתח אבל זה היה ממש קל להיפתח כי מה שהיה לי לומר להם זה שאני כבר לא מסוגל להיפתח אליהם. קשה לי כבר לחבק , קשה לבטוח ולסמוך, קשה אפילו לומר שקשה ולצפות לחיבוק.
הדגשתי שאני רוצה,שאוהב, שבגלל אהבה אני מתקשר ולא מתוך שנאה. היה לי חשוב להציב מראה מול פניהם ולהכניס לתוכם את ההבנה שפגעו בי. רציתי שיבינו מה השתנה בי בגללם, רציתי לפרוק מטענים כבדים שהצטברו.
אני מניח שבאיזשהו מקום רציתי שגם להם יהיה עצוב בגלל שאני כבר לא מסוגל, רציתי שתחלחל בתוכם חרטה עמוקה על הדרך בה השתלשלו העניינים ועל הטעויות שהתבצעו בדרך.
אני חושב שהצלחתי.
ההפסד הוא כבר לא רק שלי, ההפסד הוא שלנו.
למרות שהכל כבר היה ידוע ופרוס על השולחן, למרות שכולם כבר ידעו איך אני מרגיש ולמה אני מרגיש כך, למרות הכל אני מרגיש שהיום התרחש שינוי. התרחש שינוי בהבנה של ההפסד, אולי התעורר גם רצון לבנייה מחודשת של ההריסות. אולי גם אצלי...
הרגשה פוסט מלחמתית. הייתה מלחמה ונגמרה, באופן רשמי יש מנצחים ומפסידים אבל כשבוחנים את העניין לעומק, כמו בכל מלחמה – כולנו הפסדנו.
השיחות עכשיו הן כמו שיחות שאחרי מלחמה. כבר לא רבים, הכל מתנהל באופן נעים ורגוע למרות שהדברים הנאמרים הם קשים מנשוא. עכשיו כל צד אומר את הדברים במקום לצעוק, מנסה להסביר במקום לנסות להכאיב. כל צד מנסה להתמודד עם הכאב של אחרי הקרבות והכאב בלתי נתפס. אמפטיה מחודשת של כל אחד לחברו, הבנה של טעויות, הבנה של רגשות...
יש משהו מאוד פסטורלי בדרך הזו של סיום סכסוכים. זו דרך מאוד קודרת אך עם זאת יש בה נופך רומנטי, ערפל של יאוש מהדרך בה התבצעו הדברים מרחף מעל התחלה של דרך חדשה.
לאן תוביל הדרך החדשה? כל מקום שהוא לא דריכה במקום יספק.
יצאתי מהשיחות היום עם תקווה לשינוי. שינוי אמיתי, ממשי, שינוי שמגיע משני הצדדים הלוחמים ולא רק תחינה שקטה של הצד הסובל.
הדרך עוד ארוכה ויהיו בה גם מכשולים, אבל היום אולי נפתחה הדלת שממנה אפשר לצאת לדרך הזו.
לפני 19 שנים. 15 בספטמבר 2005 בשעה 15:50
