מין הוא לא מעניין. המיניות היא המעניינת.

השינוי קשה הוא. כואב הוא עד מאוד וזאת על אף שהוא מתבצע למטרות טובות. נחוץ השינוי ככל שיהיה – אין לדעת מה יניב. אתמול ביצעתי שינויים מרחיקי לכת. עזרו לי, לבד לא הייתי מסוגל. אתמול איבדתי את מרכז חיי, את היקר בחיי, את חיי. אתמול איבדתי אותה והיום אני יוצא לדרך חדשה.
הדרך אליה אני יוצא מהולה בשחרור ובכאב, המון שחרור... המון כאב...
מכעיס אותי שלעיתים הדברים החשובים לך ביותר, אותם אתה ממש אוהב, גורמים לך כאב. מכעיס אותי שגם כשמתנתקים מהכאב הזה, כשמנתקים את הקשר החולה, גם אז כואב.
מרגיש כמו בצומת דרכים ללא דרכים להמשיך בהן. עומד בצומת ותוהה לאן אמשיך. מרגיש חלול לפתע. מרכז חיי ניתק ממני. האדם החשוב לי ביותר, האדם אותו שיתפתי בכל, האדם היחיד איתו יכולתי להרגיש נכון ושלם.. האדם הזה בחר לשחרר אותי. אין כוונתי לשחרור כשל מלכה המשחררת את עבדה, אלא כשחרור הצייד את טרפו ביער. שחרור מהסיבה שרואה הוא (הצייד) את סבלו של הטרף, אוהב הוא את טרפו בכל מאודו ולכן משחררו אל החופש, אל היער המסוכן ורווי הסכנות אשר עדיף,למרות הכל, על הכלוב בו משכנו הצייד.

ואני, קטן בתוך יער לא מוכר, תוהה מה יעלה בגורלי כעת. תוהה אילו אנשים אפגוש ביער ומנסה לנחש לאן יובילו אותי חיי. בעודי מתחיל לפסוע בסבך הג'ונגלי המפחיד אני חש בדידות איומה. הצייד שלי אשר צד את ליבי נותר בתוכי וימשיך עימי את הדרך. לא אשכח אותך לעולם! אני אוהב אותך. אוהב מאוד על שמצאת לנכון לשחרר אותי, את טרפך אשר היה חשוב לך כ"כ.
פוסע בשביל החשוך של היער המנוכר ויודע שהצייד כנראה רעב עכשיו ומבכה על הטרף ששחרר. כאבו מרעיד את ליבי אך אני חייב להיות חזק. חייב להמשיך הלאה אל היער ולנסות את מזלי, לנסות לשרוד. כ"כ רוצה לחזור אליה, אך ברור לי ששיחררה אותי לטובתי ולא מתוך שנאה. זוכר אני את רסיסי ליבי שאספתי מידי יום לעת ערב וניסיתי להדביקם, לתקן את הצלקות שנגרמו. יודע שלא יכולתי לכך יותר. יודע שהדרך קצרה הייתה אל היאוש ואל תחתית התהום.

כואב לי מאוד, יפה שלי. את חסרה לי בכל שבריר שנייה, בכל נשימה מנשימותיי.
יודע שהצעד הזה היה בלתי נמנע אך גם יודע שאצלי לא מצאתי כוחות לבצע את אשר צרכה (וצרחה) נפשי. אין בי כעס על שלא ניסית להתמודד עם החופש שלי. אני ניסיתי להתמודד עם שלך ויודע אני עד כמה מר הטעם. אין בי כעס, רק אהבה. רק תודה. אני מודע להקרבה אשר נדרשה ממך בהחלטתך זו, מודע כמה אוהבת וכמה רוצה אותי שם לידך כשובר גלים אשר מגן על הספינה במפרץ, כעוגן אשר אוחז בך חזק כנגד הרוח האימתנית.

ליבי, כשלך, מרוסק.
תקוותי אינה נראית באופק.
רק מוחי עוד מנסה להכניס שבבים של נחמה, להזכיר שהכל לטובה ושאולי יום אחד נוכל שוב להביט אחד בעין השניה אך ללא מסך רטוב של דמעות, וללא כאב, ללא שנאה.
נוכל אולי לגעת, ולא עם הברכיים.
אולי נוכל גם בלי לגעת. לחייך, לשתף, להוות עוגן ומפרץ אחד לספינתו של השניה. אהבתינו לא תגווע לעולם, בעובדה זו שנינו מכירים. היא לא תגווע, אולי רק תשנה פניה. אולי גם לא. אבל עכשיו זה לא הזמן. עכשיו הכל שבור ומרוסק. אצלי וגם אצלך...

אכתוב לך עוד הרבה, יודע שתשתי כל מילה בצמא. אכתוב את שעל ליבי כמו שביקשת, להשאיר לך חלון אל חיי שתוכלי לבקר. זכרי בבקשה את הבטחתך, הקפידי לקיים אותה. אשמור גם אני עלייך מרחוק...

להתראות יפה שלי... אוהב המון. להתראות...