מין הוא לא מעניין. המיניות היא המעניינת.

יום ראשון. היינו אמורים להיפגש... פאק איט!
עכשיו לא ניפגש. לא אחבק אותה, לא אראה את החיוך שלה שאוטומטית מעמיד לי... את קצוות שפתי לחיוך!

כוס אומו!!!!
זה אמור להשתפר מתישהו. זה אמור לעזוב אותי , לשחרר את האחיזה ולו במעט בכדי שאצליח לנשום.
אני מוצא את עצמי מתגעגע למשהו שנראה עכשיו טוב אך היה פוגע בי באופן קבוע.
כחסר בית רעב אשר רואה תפוח עם תולעים, כסיפור על שלגייה והתפוח המורעל,
מבחוץ מבריק הוא התפוח ומגרה, אך בתוכו רעל אשר הורג את נפש אוכלו.

אין שנייה שאני לא עוצר את אצבעותיי מלחייג את המספר.
לא עוברת שעה בלי לתהות האם לבד עדיף מאשר יחדיו.
בכל רגע אני תוהה אם הכאב החד והממיט * הזה שווה את קטיעת הקשר הזה שהתחיל נפלא אך סופו שגרם לשנינו כאב עמום ומתמשך.
אדם וחווה נגסו מן התפוח למרות שידעו שאסור. גם אני רוצה, גם אני יודע שאסור. מנסה ללמוד מטעויות של אחרים (אדם וחווה? לא מצאתי אנשים יותר מודרנים??!) ולכן חושק שיני ונמנע. שומר את הכאב אצלי ומנסה לפרוק על הדף.

תמיד טענתי שהגעגוע הוא רגש מתעתע - הוא קשה מנשוא ומשרה אווירת נכאים אך הוא ביסודו רגש חיובי שמבטא אהבה וחוסר למישהו אהוב שהיה ואינו. לגעגוע תכונה שמעצימה את זכרונות הטוב ומגמדת את זכרונות הרע ויש להכיר את תחושת הגעגוע ואת השפעותיה על מנת שלא ליפול ברשת.
אני מתגעגע, מאוד מתגעגע, אך מכיר אני את עצמי ואת נפשי מלאת הכיסופים.
לא אפול ברשת!
אוהב, אך גם כואב.
מתגעגע, אך גם זוכר.
החלטתי להיות חזק, ללכת בדרך מתקנת שתאחה את הפצעים ושוב תעלה על פניי חיוך.
החלטתי ואני מתכוון לבצע!

יודע שגם היא נאבקת בעצמה.
תוהה מה עובר בראשה, האם היא מאשימה? האם שונאת? או שמא שלמה היא עם החלטתנו ומאמינה באמת ובתמים שאנו בדרך הנכונה...?
האם בכלל יש דרך אחת נכונה לשנינו או שבכל דרך בה נבחר יימצא אחד מאיתנו מאושר והשני יוותר פצוע בשטח?



*כן, ממיט ב-ט'