מין הוא לא מעניין. המיניות היא המעניינת.

דניו צעד בביטחון מעושה, פוסע צעד אחר צעד אל עבר הדלת הלבנה. בטרם הושיט ידו לפתחה עוד הספיקה לעבור בו מחשבה על אביו, שחוגג בוודאי את יום הולדתו עכשיו.

דניו המשיך לצעוד על רצפת השיש המבריקה ותהה איך זה שהוא מכיר את המקום הזה יותר טוב משהכיר את בניין בית הספר בו למד בצעירותו. הוא מכיר את הנפשות הפועלות- החברים משכבר הימים, הוא בקיא בכל הנהלים והחוקים, הוא ממש בן בית פה.

בעודו צועד בין מיטות החולים הוא שלח את ידו אל עבר ידית הדלת. המגע הפתיע אותו, הוא לא היה מוכן לידית כ"כ מאסיבית וקרה. מייד הבחין שאין זו רק הידית אלא הדלת כולה. הוא נשען עם כל משקל גופו והדף את הדלת אחורה, משחיל את גופו הצנום פנימה, מסוקרן כבר לראות מה מחכה לו בצד השני.
דניו עבר את סף הדלת הכבדה ועיניו החלו לתור אחר מטרת ביקורו. אך בקושי זיהה אותו בפינת החדר... הרבה זמן לא התראו. בפעם שעברה ששוחחו היה זה במקום אחר, רחוק. היו אלה חיים אחרים אז.
הוא דרך במקום ולקח נשימה עמוקה, בוחן בפעם האחרונה האם הוא באמת מוכן להתמודד.
"סליחה, אפשר לעבור?" נשמע קול מאחוריו וגרר תגובה בלתי רצונית של עוד שני צעדים קדימה. זהו, עכשיו כבר מאוחר מידי בכדי לחזור. הוא המשיך לצעוד גם את המטרים הספורים שנשארו עד שיגיע ממש קרוב. כשעמד סמוך אליו הוא הביט ונדהם.

על המיטה בכלל לא שכב האדם אותו בא לפגוש! במקומו שכב שם קשיש אפור-שיער וקמוט-עור אשר נושם אך בקושי ונראה כאילו אינו מודע למתרחש סביבו.
דניו ניצל את השניות שחלפו ללא תגובה מצידו של הקשיש והמשיך לבהות בו. הוא הזדעזע ממצבו של האיש. מחשבות החלו להסתנן אל תוך מוחו והוא מצא את עצמו מהרהר אודות הזקן בלוי הבגדים. האם היה מהנדס? או שמא טייס... אולי היה פרטיזן גיבור או ניצול שואה או גנגסטר...? המחשבות אודות הקשיש הזר החלו מציפות אותו ללא יכולת שליטה. האם חייו היו לו כגן עדן או כגהנום? האם היה מאושר עם משפחתו? או שמא היה אדם רע ואכזר ולכן הוא שוכב כאן לבד, מוקף רק רופאים ואחיות אך ללא נפש חיה שיושבת כאן לידו, מנסה לנחם, ללטף.. לעשות את סופם של חייו מאושרים ולו במעט... ?
הוא לא ידע על אדם זה כלום, שום פרט על חייו או אישיותו, ועם זאת מצא את עצמו מתעצב בגללו.

הוא ניעור מחלומותיו כאשר קלט שהזקן כבר בוהה בו בחזרה. השתררה דממה מעיקה. אפילו מוחו שקדח בעקבות מצבו של הזקן עצר מעבודתו לרגע. דניו רצה לשאול ולברר מדוע עזבוהו כך להירקב בבית החולים אך אי-נוחות היא מילה מאוד נוחה בכדי לתאר את האווירה ששררה בפינת החדר הרחוקה.
"מה אתה עושה פה?" שאל הזקן...
דניו שתק. מובך...
הזקן החל להשתעל בקול, השתעל עד שכמעט ונחנק.
"עזור לי להתיישב בבקשה" ביקש, ולדניו לא נותרה יותר האפשרות להמשיך ולעמוד מהצד כצופה. הוא שלח את שתי ידיו אל כתפו של הקשיש החולה ומשך אותו אל עבר הכריות הגדולות שהוצבו למראשותיי המיטה. כשהחזיר את ידיו לבעליהן המקורי הן היו שטופות זיעה קרה שניגרה מגופו של החולה המסכן. הוא התנצל וביקש רשות מנומסת מהזקן לשטוף את ידיו. הזקן, אשר הובך בעצמו מן התקרית הנהן בראשו בעודו פוצח בעוד התקף של שיעולים.

המים הפושרים זרמו בין אצבעותיו של דניו והוא שפשף אותם בסבון בכל מרצו. מי יודע אילו מחלות יש לאיש הזה, חשב לעצמו. הוא לא שם לב שמרוב סערת הרוחות הגואה בו הוא שאל זאת בקול רם. להפתעתו הוא ראה את האחות מחייכת אליו חיוך מבין ועונה לו: "למסכן אין עוד הרבה זמן לחיות, ימים ספורים. אולי חודשים אם יתחולל נס".
דניו נעצב. הוא לא הצליח להבין למה העניין כל כך נוגע בליבו, שכן הזקן היה זר לו. הוא לא הכיר את אישיותו ולא היה מנחש לעולם מה אוהב הוא ומה שונא. מי יודע? חייך לעצמו.. למיטב ידיעתי יכול להיות שהיה סוטה לא קטן כשהיה צעיר...

הוא החליט לחזור אל הקשיש.
עיני הקשיש היו עצומות ונשימתו כבדה. מידי פעם השתעל בעוצמה כזו שכמעט ונחנק, אך לבסוף תמיד היה נרגע ההתקף והקשיש נשאר בתנוחתו העייפה.
דניו הביט בו, נזכר כמה פוחד הוא להזדקן. איזה מראה סוריאליסטי! הנה לפניו שוכב אדם שיודע כבר את מה שדניו שואף עוד ללמוד, אדם עם ניסיון חיים עשיר (הוא חייב היה להיות לפחות בן 70 על פי מראהו) ועם היסטוריה מפוארת, אך עם זאת הוא זרוק כאן על מיטת בית החולים כמו שקית אשפה ששכחו לאסוף, ממתין למותו ומנסה בוודאי לשחזר את חייו, מתחרט על רבים ממעשיו והחלטותיו.

דניו רצה לפתוח בשיחה, לשאול את הזקן שהפך חביב עליו מהי הדרך הנכונה. רצה לשאול אותו מה באמת חשוב, כי האמין שרק בשלב כזה, טרום המוות, יודעים את התשובה האמיתית. הוא רצה לשאול את כל אותן השאלות אך נמנע בכדי לא לעייף את הקשיש החולה. הוא תיאר לעצמו שלאדם כזה בוודאי הייתה משפחה תומכת שאהב, בוודאי היו לו ילדים שמתגעגעים אליו... או שמא....
הוא ניסה לשכנע את עצמו בכל כוחו שזה המקרה, אך בהביטו לצדדים נזכר לגלות שהזקן גוסס כאן לבד, על מיטת בית החולים מוקף בחולים נאנקים ובמכשירים מצפצפים.

דניו התיישב על מיטתו של הזקן ושאל "כיצד אוכל להסב לך מעט אושר?" אך הזקן בהה בו בחוסר אונים, מנסה להחזיק את השיעול הבא בפנים ובכך מנוע מלדבר. בהלה רגעית אחזה בדניו כאשר ידו של הזקן נשלחה אליו ואחזה בידו. דניו לא הבין מה פתאום האדם ששוכב למולו נקשר אליו לפתע, בוהה בו במבט זגוגי בעל עומק בלתי מובן. הזקן סימן לו משהו בידיו אך נבצר מדניו להבין את מלמולי הזקן, שכנראה היה גם משוגע בחלקו. לאחר ניסיון נוסף של הזקן להסביר את עצמו בקול, ללא הצלחה, קירב דניו את אוזנו אל פיו של הזקן ושמע אותו לוחש חסר אוויר: "חבק אותי..."

דניו נרתע! מה רוצה ממנו הזקן החולה והמשוגע הזה? מדוע מבקש הוא ממנו הבעת קירבה כמו שלא הביע דניו אפילו עם אביו מעולם? ולמה בעצם שיסכים לחבקו? אין לו רגשות לזקן הזה שמצא שוכב בבית החולים על מיטה בלויה בפינת החדר. דניו ידע שהזקן חולה במחלה סופנית והוא עלול להידבק ולכן גמר אומר לא לחבק את הזקן המוזר, אך בטרם הספיק להגיד רובינזון קרוזו נשבר דניו ושינה דעתו. הוא עטף את כתפיו וצווארו של הקשיש וחיבקו חיבוק של רחמים. הוא עצם את עיניו ונזכר שוב בהוריו אשר מעולם לא הסכים לחבקם, והנה הוא מחבק "עלוב חיים" שכזה.
הזקן הביט במבט עמוק אל תוך עיניו של דניו והבין את הסיטואציה המבישה בה הוא נמצא. דמעות עלו בעיניו והוא הפנה לדניו את גבו באחת. רחמיו של דניו נכמרו והוא מצא את עצמו מתחיל לפתח רגשות כלפי הזקן הממורמר והעלוב. הוא גילה בתוכו רגשות עזים שעולים ופורצים, בעדו וכנגדו של הזקן כפוי הטובה. כמעט ופתח את פיו להתנצח עליו אך בשנייה האחרונה נזכר שהזקן שלמולו גוסס ונותרו לו רק ימים ספורים לחיות. דניו עצר את עצמו מבעוד מועד ונשם נשימה עמוקה.

הוא התרומם ממקום מושבו ונשם עוד נשימה עמוקה, מנסה נואשות שלא לשחרר אנחה תוך כדי.
הוא יישר את בגדיו וניסה לבלוע ללא הצלחה את הגוש הענק שעמד במרכז גרונו. הוא ניגש אל מיטתו של הזקן, שהספיק בינתיים להירדם, כיסה אותו היטב בשמיכת הצמר של בית החולים, נשק לראשו ולחש לו: " לילה טוב, אבא... "